"החיוך שלהם בסוף הקייטנה שווה לי הכל"
מרב לוי וחמשת אחיה ואחיותיה מתנדבים כבר שנים בקייטנת הקיץ של איל"ן בקיבוץ סעד, בו גדלה. היום היא סוגרת מעגל כשהיא מרכזת בעצמה את הקייטנה שתתקיים בתחילת אוגוסט. "זוהי זכות ושליחות להיות במקום שאתה יכול לתת מעצמך לאחר". בטור אישי, היא משתפת מחוויותיה
שמי מרב לוי, בת 28, גדלתי ולמדתי בקיבוץ סעד שבדרום. אחותי הגדולה, קרן, נולדה עם שיתוק מוחין (CP), ולמרות הקשיים והאתגרים שנלוו לכך, מהר מאד זה הפך להיות חלק משגרת החיים והמשפחה. כך למעשה כילדה בקיבוץ, הכרתי את עולם הצרכים המיוחדים מגיל צעיר מאד, גם מהבית, וגם דרך ילדי איל"ן שמגיעים אלינו לקייטנה בקיבוץ כבר 30 שנה.
כל חמשת אחיי ואחיותיי הבוגרים התנדבו לפני בקייטנות איל"ן - איגוד ישראלי לילדים נפגעים - שמטפל באלפי ילדים ובוגרים בעלי מוגבלויות פיזיות הסובלים מנכויות פיזיות מוטוריות וממחלות שריר ועצב שונות. אחותי הבכורה חני היתה הראשונה להתנדב בקייטנה כחלק מתוכנית העבודה בחופש הגדול לילדי הקיבוץ.
חמש שנים מאוחר יותר, אביטל, הבת השלישית במשפחתנו, הצטרפה אף היא כמדריכה בקייטנות. בין שתיהן הייתה קרן, שדווקא בזכות מוגבלותה המורכבת, עוררה בנו הרבה מודעות ופתיחות לקחת חלק פעיל בהתנדבות למען ילדים עם מוגבלויות.
בהמשך גם אחיי יצחק ודביר הצטרפו, ואני זוכרת מהחוויות והסיפורים שלהם כמה הם נתרמו והרגישו סיפוק מהמפגש עם הילדים. אני ואחותי התאומה מיכל היינו אז בנות 8 ורק חיכינו לרגע שבו גם אנחנו נמשיך את המסורת המשפחתית. הפעם הראשונה שהתנדבנו הייתה בגיל 15, היינו אז בכיתה ט' - גיל בו מרבית בני הנוער עסוקים בבילויים ובחברים ופחות בעשייה חברתית והתנדבות.
אבל אצלנו בקיבוץ החופש הגדול היה נראה אחרת - ידענו שקייטנת ילדי איל"ן מגיעה כל קיץ, וזה היה משהו שכולנו חיכינו לו. אני זוכרת שזה היה נראה לאנשים תמוה שבני נוער מקדישים במהלך החופש הגדול שבוע שלם כדי להתנדב עם ילדים ונערים עם מוגבלויות פיזיות במקום להיות בבריכה, לבלות עם חברים או לעבוד, אבל אנחנו חיכינו לרגע הזה.
התרגשות שרק מתעצמת
כל שנה היו מגיעים אלינו לקייטנה כ-12 ילדים ונערים לשבוע של פעילויות חווייתיות עם הנוער בקיבוץ. כ-30 מדריכים בגילאי ט' עד י"ב הגיעו להתנדב בקייטנה וזה משהו שכולם בקיבוץ היו נרתמים אליו, גם המשפחות של המדריכים שהיו מארחות את הילדים לארוחות משותפות ומשתתפות בפעילויות.
ההתמודדות עם האתגרים שבדרך הופכת את הסיפוק לגדול הרבה יותר. אף קייטנה לא דומה לקודמתה וכל קיץ אנחנו מתמודדים עם אתגרים חדשים אבל זה גם מה שהופך את ההתנדבות עם הילדים ליותר מספקת. בשנה שעברה למשל, ממש לפני פתיחת הקייטנה, החלה חזית לחימה בדרום ושוגרו רקטות לאזור כולו. החלטנו שלא מוותרים ולא מבטלים.
בסיוע עמותת איל"ן ו'תנועת הקיבוץ הדתי' הצלחנו להעביר את פעילות הקייטנה לקיבוץ לביא שבצפון וקיימנו את הקייטנה במתכונתה ואף למעלה מכך. ידעתי שאין מצב שאנחנו אומרים לילדים שאין קייטנה.
בכל הקייטנות אנחנו מקפידים על ריבוי פעילויות מגוונות ובין היתר נסענו לסופרלנד, ביקרנו בגן החיות התנכי, היינו המון בבריכה, הזמנו מפעיל שעשה פעילות עם בלונים, מסיבות ריקודים, קריוקי, רכיבה על חמורים, לייזר טאג ועוד הרבה פעילויות אחרות.
היום אני מרכזת את הקייטנה שתחל ב-4/8 בקיבוץ סעד. צפויים להשתתף בה עשרות ילדים מכל הארץ ואנחנו תמיד שמחים למתנדבים חדשים. האחריות שבלרכז קבוצה שכזו היא גדולה - החל מלקבל את כל האישורים הנדרשים ועד בניית תכנית פעילות מקורית וחדשה לקייטנה שרוב הצעירים המשתתפים, גם המתנדבים וגם הילדים, מקפידים להגיע בכל שנה מחדש.
למעשה, רוב המתנדבים שמגיעים מתייחסים לשבוע הזה כאל שבוע חופש יותר מלשבוע התנדבות ועבודה וכך גם אני. הקייטנה מאפשרת התנסות ביצירת קשרים חברתיים שלרוב המשתתפים אין הזדמנות לחוות במסגרות אחרות. בימי הקייטנה ניתנת אפשרות גם למשפחות לקחת פסק זמן מעבודת הטיפול היומיומית בילדיהם הנכים.
בסוף? ההערכה והאהבה האין סופית שאנחנו מקבלים מהילדים שווה את כל המאמצים והאתגרים. ההתרגשות משנה לשנה לא נעלמת אלא רק מתעצמת. אני ממש מחכה כבר לפגוש את הילדים ולראות את האושר בעיניים שלהם כשהם נכנסים בשערי הקיבוץ.