האיש הקטן מארחנגלסק

נסיעתה של ז'ינה

הוא שגה כששיקר. הוא הבין זאת בחוש ברגע שפתח את פיו לענות לפרנאן לה בוק, ורק מתוך ביישנות, בעצם, משום שלא שמר על קור רוחו, לא שינה את המילים שעלו לשפתיו.

וכך אמר:

"היא נסעה לבורז'."

לה בוק, שוטף כוס מאחורי הדלפק, שאל:

"לה לוט עדיין שם?"

הוא השיב בלי להביט בו:

"אני מתאר לעצמי".

השעה היתה שש בבוקר, וכיוון שהיה יום חמישי, היה השוק מלא. בביסטרו הצר של פרנאן, שכמעט כולו שמשות, בפינת סמטת שלושת המלכים, עמדו חמישה או שישה גברים ליד הדלפק. אותו רגע לא היה חשוב לדעת מי נמצא שם, אבל זה עמד להיות חשוב, וז'ונאס מילק ישתדל, אחר כך, למקם את פניו של כל אחד מהם.

לידו עמד גסטון אנסל, הקצב אדום הלחיים, בסינר מגואל בדם, שבא כל בוקר שלוש או ארבע פעמים לגמוע מהר כוס יין לבן, ויש לו דרך משלו לקנח אחר כך את שפתיו. קולו היה חזק, הוא הרבה להתבדח, הקניט את הלקוחות, ומדאם אנסל, היושבת ליד קופת האטליז, התנצלה על המילים שבפי בעלה.

עם אנסל עמד, וספל קפה בידו, בנייש, השוטר המופקד על השוק, שהכול קראו לו ז'ולין.

זקן קטן במקטורן ירקרק, שידיו רועדות, בילה מן הסתם את הלילה בחוץ, כמנהגו רוב הזמן. איש לא ידע מי הוא ומנין בא, אבל התרגלו אליו, וסופו שהיה לחלק מתפאורת המקום.

מי האחרים? חשמלאי שז'ונאס לא הכירו, ועימו מישהו שכיסו מלא עפרונות, מנהל עבודה או בעל מפעל קטן.

את פניו של השישי לא הצליח עוד להעלות בזיכרונו, אבל נכון היה להישבע שעוד צללית עמדה בינו ובין החלון.

אל השולחנות שמאחורי הגברים האלה ישבו שלוש או ארבע מוכרות ירקות לבושות שחורים וסעדו את לבן.

זו היתה האווירה כל בוקר בימי השוק, כלומר בשלישי, בחמישי ובשבת. שמש יוני בהירה וחמה קפחה אותו יום חמישי על חזיתות הבתים, אך מתחת לגגו הרחב של השוק המקורה התהלכו האנשים באפלולית כחלחלה סביב הסלים והדוכנים.

ז'ונאס לא רצה לחרוג משגרת חייו. בעשר, כשחנותו ריקה מלקוחות, היה עובר את חמשת המטרים של המדרכה החוצצים בינה ובין הביסטרו של פרנאן, שבעד שמשותיו יכול לפקוח עין על תיבות הספרים המוזלים המוצגים לפני חלון הראווה שלו.

יכול היה שלא לפתוח את פיו. מבין הבאים אל פרנאן היו שקרבו אל הדלפק בלי לומר מילה, כי היה ידוע מה יזמינו. אצלו היה זה תמיד ללא שינוי – קפה אספרסו.

ואף על פי כן, אם מתוך ענווה ואם כדי לדייק, היה אומר:

"קפה אספרסו".

כמעט כולם הכירו זה את זה, ואירע שמישהו לא בירך את חברו לשלום, מפני שחשב כי כבר התראו באותו בוקר.

פרנאן לה בוק, למשל, עמד על רגליו מהשעה שלוש בבוקר, מחכה לבוא המשאיות, ואנסל הקצב, שהתעורר בשעה חמש, בא כבר פעמיים לפחות אל הבר.

החנויות גבלו זו בזו, עורכות מתחת לגג רעפי הצפחה של השוק חסר הקירות, שתעלות השפכים המקיפות אותו מלאות ארגזים ותיבות שבורים, תפוזים רקובים ונסורת עץ רמוסה.

עקרות הבית, שדילגו מעל לערמות הפסולת, לא שיערו כי לפני בואן, לפני שהקיצו משנתן, כבר ידעה הכיכר שעות של תכונה קדחתנית, ששאון רכב כבד וריח המזוט אופפים אותה.

ז'ונאס הביט בקפה הנוטף טיפה-טיפה מן הברז הדק המצופה כרום אל הספל החום, ועוד הרגל היה לו: בטרם יוגש לו הקפה, הסיר את עטיפת הנייר השקוף של שתי קוביות הסוכר.

"ז'ינה בסדר"? שאל אותה לה בוק.

בתחילה השיב:

""ז'ינה בסדר".

רק עקב מה שאמר לו פרנאן אחר כך, חשב שעליו לשקר.

"חשבתי אולי היא חולה. כי לא ראיתי אותה הבוקר".

הקצב הפסיק את שיחתו עם השוטר כדי להעיר:

"נכון! גם אני לא ראיתי אותה."

בדרך כלל היתה ז'ינה יוצאת לקניותיה השכם בבוקר, בטרם יבוא הקהל לשוק, הולכת בנעלי בית, פעמים רבות בשיער לא מסורק, לא פעם עטופה במין חלוקת בית פרחוני.

ז'ונאס פתח את פיו, למרות נטיית הלב שדחקה בו שלא לנהוג כך, ולא יכול לשנות מן המלים המוכנות עמו: "היא נסעה לבורז'".

מפעם לפעם נסעה אשתו לבורז' להיפגש עם לה לוט, כך קראו לבתו של בעל חנות התבואה שממול, שגרה שם זה שנתיים. אבל כמעט תמיד, ומן הסתם ידעו זאת הכל, יצאה לשם באוטובוס של אחת עשרה וחצי.

הוא רגז על תשובתו, לא רק מפני שהיתה שקר, והוא לא אהב לשקר, אלא גם מפני שלבו אמר לו כי שגה. אבל הרי לא יכול להודיע להם את האמת, ומה גם מפני שכל רגע עשוי פאלסטרי, אביה של ז'ינה, לרדת מתלת האופן שלו ולהיכנס לשתות את הכוסית שלו.

הקצב הוא ששאל, בלי לפנות אל איש מסוים:

"מישהו יודע בכלל מה לה לוט עושה שם בבורז'?"

ופרנאן אמר באדישות:

"בטח זונה".

מוזר היה שדווקא הקצב היה שם והתערב בשיחה, כי בתו הבכורה, קלמאנס, שכבר נישאה לאיש, היתה מעורבת בזה פחות או יותר.

ז'ונאס שתה בגלימות קטנות את הקפה החם, וההבל שעלה ממנו ועירפל את זגוגית משקפיו שיווה לו מראה שונה מן הרגיל.

"להתראות אחר כך", אמר והניח את המטבע על ציפוי הלינוליאום של הדלפק.

איש לא נגע בספרים שבשתי התיבות. רק לעיתים נדירות מכר ספרים בימי השוק, ובבוקר לא עסק אלא בכמה החלפות. מוכנית יישר את שורת הספרים, העיף עין על הדוכן ונכנס לחנות, שריח מתוק של אבק ונייר עבש עומד בה.

בלילה לא העז ללכת אל קלמאנס, בת הקצב, אבל קודם ראה אותה עוברת בשוק, דוחפת את עגלת התינוק.

הוא התקרב ובא מולה.

"שלום, קלמאנס".

"שלום מר ז'ונאס".

אם פנתה אליו מר, הרי זה מפני שהיא בת עשרים ושתיים והוא בן ארבעים. היא הלכה לבית-הספר עם ז'ינה. שתיהן נולדו בכיכר השוק הישן. ז'ינה היתה בתו של פאלסטרי, סוחר הירקות שאשתו מוכרת בחנותם, והוא מוביל משלוחים בתלת האופן.

"יום יפה!" הוסיף וקרא, מסתכל בקלמאנס בעד משקפיו העבים.

"כן, כאילו הולך להיות חם".

הוא התכופף לראות את התינוק. פופו היה ענק.

"הוא גדל!" העיר בכובד ראש.

"אני חושבת שמתחילה לצמוח לו השן הראשונה. דרישת שלום לז'ינה".

זה היה בשעת תשע. כשאמרת זאת, העיפה קלאמנס עין אל אחורי החנות, כמצפה לראות את חברתה במטבח.

היא לא נראתה נבוכה. היא פנתה לדרכה, דחפה את עגלתו של פופו אל המכולת של שן ונכנסה שמה.

פירוש הדבר הוא שז'ינה שיקרה לו, וז'ונאס היה בטוח בכך פחות או יותר מאז אתמול. כהרגלו סגר את החנות בשבע בערב, וביתר דיוק: סגר את הדלת בלי להסיר ממנה את הידית, כי כל עוד לא שכב, חבל לו להפסיד קונה, ויש מי שבאים בשעה מאוחרת להחליף את הספרים שלקחו בהשאלה. במטבח שומעים את קול המצילה שמפעילה הדלת בהיפתחה. הבית היה צר, אחד העתיקים שבכיכר השוק הישן, שעל אחת מאבניו עוד חרוט שלט יוחסין ובו התאריך 1596.

"הארוחה מוכנה!" קראה אליו ז'ינה, ובו בזמן שמע את רחש הטיגון במחבת.

"אני בא!"

היא היתה לבושה שמלת כותנה אדומה צמודה לגופה. מעולם לא העז לומר לה דבר בעניין זה. היו לה שדיים גדולים וירכיים שופעות, והיא דרשה מן התופרת שמלות צמודות שמתחתן לא לבשה אלא תחתונים וחזייה, וכך, בשעה שהתנועעה, ניכר אפילו טבורה מבעד לשמלה.

דג היא בישלה עכשיו, וקודם היה מרק חמציץ. הם לא פרשו מפה, אכלו על השעוונית, ופעמים רבות אף לא טרחה ז'ינה להשתמש בצלחות אלא העמידה את הסירים על השולחן.

בחוץ, לפני זרים, היתה עליזה, עיניה נוצצות ומפתות, פיה מלא צחוק, והיא הרבתה לצחוק, כי שיניה היו מבהיקות.

היא היתה היפה בבנות השוק, זה היה מוסכם על הכל, אף על פי שהיו מי שהעלו כמה הסתייגויות או החמיצו פנים כשדובר בה.

כשהיתה ביחידות עם ז'ונאס, כבו פניה. יש שהתחוללה התמורה ברגע שעברה את סף החנות. שמחה וטובת לב הפריחה בדיחה אחרונה אל מישהו שעבר לידה, וברגע שפנתה להיכנס הביתה, איבדו תווי פניה כל הבעה, הילוכה השתנה וגם אם עוד ניענעה את ירכיה, נעשה הדבר פתאום בעייפות.

מתוך "האיש שצפה ברכבות" מאת ז'ורז' סימנון, תרגום יהושע קנז, הוצ' עם עובד, 363 עמ'