סיפור אמריקאי

פתח דבר

שרה יושבת לה על השטיח הכחול החדש שמשתרע מקיר לקיר, בבית דודה שהיא מכירה רק בקושי, ומשחקת עם שתי ילדות – דודניותיה, כך אמרו לה. היא מוקסמת מן השמלות החגיגיות שלהן, עטרות הסלסולים, ומהעונג שלהן, המלא שביעות רצון עצמית. הן מחזיקות קרוב לחזה בובות גדולות עם עגילי יהלומים ונעלי עקב גבוהות, עד ש"דודה" אחת, שרחמים מאוסים נשקפים מעיניה, מסננת לעברן: "תשתפו אותה!".

הן מצייתות בחוסר רצון.

למרון שהן, כמוה, רק מבקרות בבית הזה, שרה מוותרת להן על הבעלות. אין שום ספק. אלה הבובות שלהן. השטיח הכחול שלהן. הסביבה הטבעית שלהן. היא יודעת שתשלם ביוקר על הפגיעה בכבודה, אך למרות זאת היא מקבלת את הבובה בחמדנות של קבצן. היא מלבישה את הבובה ומפשיטה אותה. כל כך הרבה שנים – אולי כל חייה – תחיה את הרגע הזה שוב ושוב בזכרונה. לעולם לא תוכל לסלוח על המשחק בבובה עם השדיים בעצם הרגעים שאביה מובל לקבורות.

"נפטר", זה כל מה שאמרו לה הדוד ואמה, מן המושב הקדמי במכונית החדשה שלו, שהסיעה אותם משיכוני העוני בקווינס לפרבר הנאה של לונג איילנד. היא ישבה מאחור בין שני אחיה וחשבה: זה פושט מגוחך. היא לא בכתה, אך אצבעותיה נברו בנקמנות בתוך הריפוד החדש, מנסות – בלי הצלחה – לעשות בו חור.

עוד שנים רבות, אחרי ששלוות נפשה נגזלה בשל שוטים שוחרי טוב, שלא יכלו לשאת את המראה של ילדה שאביה נקבר לעיניה, תוסיף להסתכל מבעד לחלונות ותחפש אותו, כמו שירלי טמפל ב"הנסיכה הקטנה", התרה בעיניה אחר החיילים השבים ממלחמה רחוקה. אך בניגוד לשירלי, היא לא תרקע ברגלה הקטנה ולא תנער את תלתליה החמודים, ולא תאמר בעקשנות: "הוא לא מת, אני אומרת לכם!" לא. שרה לא תזוז בכלל, ורק תשב בוהה ליד החלון בקומה השביעית של בניין שיכון מכוער, אדום לבנים, ברובע קווינס.

רק כעבור ארבעים וחמש שנה, זמן קצר אחרי שגם אמה תיקבר, וכשהיא עצמה כבר תהיה סבתא, תעמוד ליד קבר אביה – ותאמין. היא תטמון את ראשה בכרסו הרכה והנפוחה של אחיה, שזה ארבעים שנה הפרידה ביניהם חומת כעס, ותבכה בקול רם. "היינו זקוקים אז לעזרה, אבל לא היה מי שיעזור לנו!" אחיה, נבוך (היא תמיד מביכה אותו, מסתבר, והוא אותה), יחבק אותה בכל זאת, וישלח את בניו ההמומים לחכות במכונית. רק אז תהיה לה התובנה הזאת, שחמקה ממנה זמן כה רב, והיא תאפשר לה לחדור את השריון העוטף את האיש הגברתן הזה, מטר תשעים גובהו, שפיו מרושע וידו קשה, ולראות בו דברים אחרים. רק אז תהיה מסוגלת להבחין שוב, בתוך האיש הבוגר, בילד בן השתיים עשרה, ילד זועם ודואב; לראות אותו כבן קטן של מישהו, כילד שהתייתם כשגילו היה כגיל בנה הצעיר, התינוק שלה. רק אז תבין שמכל האנשים החיים על פני האדמה, הוא היחיד שיכול להבין אותה.

הנה הם: הדלת הנפתחת, פרץ האויר הקר, המר, של פברואר, המצנן את החדר המוסק מדי בבית ההמוני שבפרבר, הבית שבזמנו הרשים כל כך את הילדה ואת אמה. והנה האם, שהמתינו לה זמן רב כל כך, מתנודדת מעט על עקביה השחורים הגבוהים, סובלת בכובע השאול שעל ראשה. אין לה ומעולם לא היה לה כובע משלה. היא מושכת ומעלה את הינומת התחרה השחורה שמכסה את פניה השטופים דמעה.

"איפה היית? למה עזבת אותי?" מתייפחת שרה אל תוך ירכי אמה. תשובת האם – כמו האם עצמה – אבדה בנבכי הזמן והשכחה. רק ריח האדמה והסיבים הקפואים של מעיל הצמר שלה שרדו בזכרונה של הילדה הסבתא, חזקים ואיתנים כמצבת זכרון.

"סיפור אמריקאי" מאת נעמי רגן, תרגום מאנגלית: עדה פלדור, הוצאת כתר, 262 עמ'

נעמי רגן, ילידת ארצות הברית, חיה עם משפחתה בירושלים. ספריה הקודמים: "ואל אישך תשוקתך", "עקדת תמר", "בת יפתח" ו"בידך אפקיד רוחי".