הגזענות כשפה

לפני זמן לא רב התפרסמה כתבה במוסף סוף-השבוע של עיתון "הארץ" שעסקה בנגע ה"שסופוביה" - שנאת ש"ס. בכתבה מצוטטים אנשים רבים, לרוב סלבריטאים, אנשי-רוח ופוליטיקאים, המתארים בצבעים עזים את עומק תחושותיהם השליליות כלפי מפלגה זו.

בדיון הציבורי שהתפתח לאחר פרסום הכתבה הועלו על המוקד הרבדים הגלויים והמפורשים של השנאה והגזענות. אני הייתי רוצה להפנות זרקור כלפי מחוות מעודנות יותר ונסתרות מן העין, של שורשי התופעה, ולהתייחס דווקא לתרומת עיתונאים (חלקם בעלי רצון טוב) לביצור הדעות הקדומות, כלפי ה"מזרחיים" ואנשי ש"ס בכללם.

ש"ס מופיעה בעיתונות כקטגוריה חוץ-ישראלית. לכן, אחד המאפיינים המרכזיים של הלשון העיתונאית ביחסה לש"ס הוא הדיבור על תעלומה. בעיני עיתונאים רבים ש"ס היא חידה בלתי מובנת. לכן - כך הם מתרצים זאת - קשה לחזות את גידולה מבחירות לבחירות, והם לא מסתכנים יותר בניבוי המנדטים שהיא תקבל.

כחידה לא ברורה, ש"ס דורשת מאותם עיתונאים כלי ניתוח ייחודיים. הם יוצאים מנקודת הנחה כי כלים סטטיסטיים כמו סקרי דעת קהל, שמתאימים לעולם הרציונלי של המערב, אינם חלים כשבאים "לטפל" בש"ס ה"לא רציונלית". אחד הכלים המרכזיים בהם מטופלת ש"ס בעיתונות היא האנתרופולוגיה. ליתר דיוק - הפסאודו-אנתרופולוגיה. לכן, כמו לגבי שבט "פרימיטיבי" לא מובן, מדמים עצמם עיתונאים אחדים לאנתרופולוגים, שיוצאים לחקור את הילידים שחיים במחוזות שמדרום לתל-אביב, ואף (שומו שמיים!) מדרום לאשדוד ואשקלון. שם, רחוק, ישנם נוהגים מוזרים ומיוחדים, שצריך לבארם לקוראים הנאורים, לאנשים החושבים, הספונים בביתם וחרדים מהתעצמותה הלא מובנת של ש"ס.

העיתונאים בלבוש האנתרופולוגי משתמשים בשפה ייחודית שהמונח "שבט" מרכזי לה. כמו האנתרופולוגים הקלאסיים אוואנס-פריצ'ארד ומלינובסקי (הבריטיים) ורות בנדיקט ומרגרט מיד (האמריקאיות), הם שמים נפשם בכפם, יוצאים לעבר מחוזות רחוקים ומתמודדים עם הלא-נודע בכוחות עצמם בלבד. הם רושמים רשימות בפנקסיהם, וכותבים לציבור את רשמיהם האתנוגרפיים. הם משתדלים לבאר לנו, ההדיוטות המסתגרים בד' אמותינו, מה מתרחש "שם". מהו ההגיון שמפעיל את המתרחש מעבר לגבול הדמיוני שבראשנו. "תרבות" הופכת למושג מפתח להבנת השבטים הללו.

המשמעות של השימוש בכתיבה הכמו-אנתרופולוגית הזו היא יצירת חיץ בין "כאן" ל"שם", בין "אנחנו" ל"הם". השפה הזו מאשרת מלכתחילה, בעצם קיומה, את ההבדל "בינינו" הרציונליים "אליהם" הלא-רציונליים. יותר מכך, היא יוצאת מההנחה כאילו ש"אנחנו" - העיתונאים והקהל שאליו אנו כותבים - ברורים ומובנים היטב. אותנו לא צריך לפענח או להסביר. אנחנו ה"ישראלים" (לרוב אשכנזים) המהווים את הקונצנזוס הדומיננטי ההגיוני.

התמקדות העיתונות בש"ס מטשטשת את העובדה כי מדובר, למעשה, בקטגוריה חברתית רחבה הרבה יותר – במזרחיים. הכתיבה והדיבור במונחים של ש"ס מאפשרת לשון נקייה (אאופומיזם) כדי להתייחס למזרחיים באשר הם. כי הרי מה שניתן לומר על ש"ס לא מקובל להגיד על המזרחיים, זה לא במסגרת ה"פוליטקלי קורקט". וכך, ש"ס מעניקה את השפה שמאפשרת דיבור גזעני בלי להישמע גזעני משום ש"הם" חרדים, לא משרתים בצבא, לא דמוקרטיים, לא ציונים ולא נאורים.

ההתמקדות הזו בש"ס כמעט ואיננה נותנת מקום להיווצרות שיח אחר של מזרחיים. היא מנטרלת את האפשרות לדבר כמזרחי מבלי להחשב "איש ש"ס פרמיטיבי", או לחילופין – ככזה שמאמץ את השפה של מרצ.

ד"ר אנדרה לוי, אנתרופולוג, אוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע