בחירות ללא מנהיגים
בפריימריז בעבודה לא ייבחר מנהיג ראוי למפלגה. הן פואד והן בורג מציגים שעטנז רגעי של קצת מזה וקצת מזה ובעצם כלום
הבחירות המקדימות במפלגת העבודה לבחירת יו"ר המפלגה הם ביטוי לעליבותה של המפלגה, לרוח התבוסתנות שלה ולקביעה כי מפלגה שאין בה סממני חיים לא יכולה להיות באמת חפצת חיים.
סגנון ההתמודדות של בורג ובן אליעזר מלמד יותר מכל על היותם של השניים תחליפים בעלי משקל נוצה ועל זמניותם כמנהיגי העבודה. בורג ופואד הם בקושי להקת החימום בדרך לבחירת יו"ר ראוי למפלגה המבקשת להיות אלטרנטיבה שלטונית בישראל.
שני המועמדים אינם עונים ולו על קריטריון אחד רלוונטי ומהותי בבחירת מוביל. לאיש מהם אין תכונות מנהיגות ולאיש מהם אין בשורה במדיניות ו/או באידיאולוגיה.
שר הביטחון נהנה לכאורה מיוקרת התפקיד. בימים של מאבק מזוין בין ישראל והטרור הפלסטיני המאורגן, זוכה שר הביטחון בשני יתרונות: זמן מסך בלתי מוגבל וחסינות בפני הביקורת המדינית. את האחרונה סופגים שר החוץ וראש הממשלה בעוד פואד מדלג בכבדות בין הדיבורים על הסדר מדיני, פשרה טריטוריאלית, הכרזה על אובדן אמון בערפאת ותמיכה בהשתלטות הישראלית על האוריינט האוס.
הוא רק לא השכיל להבין, כי מעיל הרוח האופנתי והטלפון האדום אינם תחליף לעמדות, למדיניות, לתפיסת עולם ולקביעת אופק מדיני-ביטחוני. אופורטוניזם פוליטי ונאמנות אישית הם כלי להישרדות אצל מי שרגילים לשבת בצל ענפיהם של מנהיגים, אבל זוהי תכונה השוללת מעצם טיבה את הפיכתו של אדם מפוליטרוק למדינאי, מעסקן למנהיג.
אברהם בורג, מצידו, מבקש להיות התקווה החדשה של מפלגת העבודה. סיסמא לא רעה למי שמתמודד בתוך מפלגה מוכה וחבולה. אבל, גם אמירה פרסומאית ראוי שתישען על יסודות מוחשיים ולא על מרחב וירטואלי ריק מתוכן ממשי. איזה תקווה מציע יו"ר הכנסת? מה כל כך חדש אצל מי ששקוע כבר עשור בצמרת מפלגת העבודה? מה היתה תרומתו של יו"ר הכנסת במהלכים ציבוריים, פוליטיים ומדיניים המעסיקים את החברה הישראלית בשנים האחרונות? היכן נבחן שיקול הדעת של מי שמבקש להפוך לראש הממשלה הבא של מדינת ישראל?
בורג ממצב את עצמו כקונצנזוס חדש בחברה הישראלית וכמי שמסוגל לייצג את הבסיס הרחב של הציבוריות בארץ. הוא הרי התנגד לחלוקת ירושלים, והכיפה שלראשו יכולה להוות נקודת האיזון בחברה השסועה שלנו.
אבל שיותר ממה שבורג יכול לבנות על אברום, יכול אברום לבנות על פואד. בינתיים בורג הצליח לבסס לעצמו פוזיציה של הרע במיעוטו. אלא שזה לא מספיק. גם חבריו של בורג יודעים שמפלגת העבודה צריכה יותר מזה. הם יודעים שמנהיגות נקנית באומץ ובעמדות ולא בשעטנז רגעי הכולל קצת מזה וקצת מזה ובעצם כלום.
לגנותם של בכירי העבודה יאמר, כי איש מהם לא העמיד את מנהיגותו למבחן בעת הזו. כל אחד מבכירי המפלגה הזו מצוי בעמדת המתנה ומעדיף לקבל את המנהיגות כברירת מחדל מאשר להתמודד עליה במלוא התוקף. דווקא חיים רמון אשר הוכיח בעבר יכולת מנהיגות, שהיה מוכן להילחם על עמדותיו גם בתוך מפלגתו, דווקא הוא שמציע היום אלטרנטיבה מדינית סבירה אינו יכול להיבחר במפלגתו ומעדיף להשתעשע בהקמת תנועה חוץ פרלמנטרית בעד ההפרדה החד צדדית.
בחירות מקדימות הם הבסיס להתעצמות בדרך להצגת אלטרנטיבה שלטונית. פריימריס מהווים הזדמנות לחידוד עמדות, להבלטת השונות בגישות ובאמונות ויש בהם כדי להביא להתעוררות התומכים בדרך לכיבוש היעד הפוליטי. הפריימריס האלה במפלגת העבודה נראים יותר כתפילת אזכרה למפלגת העבודה.
למי שייבחר בשבוע הבא לעמוד בראש מפלגת העבודה יש תקווה אחת. זוהי תקווה מפחידה ומאיימת העונה לשם נתניהו. אם יצליח נתניהו להשתלט על ראשות הליכוד, הרי שרבים מאלה שברחו ממפלגת העבודה ישובו אליה מאיימת ביבי. ואז שוב, זו תהיה ברירת מחדל – מחדל המנהיגות.
ליאור חורב, ניהל את קמפיין הבחירות של אריאל שרון
