החולה מתאושש והוא מלקק את רופאיו

בדריכות ששררה בחדר הניתוח אפשר היה להבחין אפילו מבעד לחלון הזכוכית העבה, שחצץ בין החדר הסטרילי למסדרון המחלקה הכירורגית. בפנים, גהרו שישה רופאים צעירים, עטופים בחלוקים ירוקים, נעולים בערדלי נייר וחבושים במסיכות פנים מעל החולה דולי. המנתחים פתחו את בטנה של הפציינטית, שהיתה שרועה על גבה, שקועה בתרדמה. אל החדר נקרא רופא מעט מבוגר יותר, שעל-פי המקום שפינו לו מיד עמיתיו ניכר שהוא בכיר מהם ושהם צמאים ללמוד ממנו.

המומחה, ד"ר אייל רנן, שהוא גם מנהל בית-החולים, שלח אצבעות זריזות לקרביה של המנותחת, ביצע את השלב הקריטי של הניתוח, ומשסיים, יצא את החדר והניח למנתחים הזוטרים לתפור את בטנה של החולה. הזרקורים רבי העוצמה, עירוי הנוזלים, הפעיות הקצובות של המוניטור והרופאה המרדימה שריפרפה חרש סביב החולה המעולפת. כל אלה העצימו את המתח סביב השאלה הגדולה: האם הניתוח המסובך יצליח, האם דולי תחיה?

דולי היא כלבה מגזע רועה גרמני, והמוסד הרפואי הוא בית-החולים הווטרינרי בראשון-לציון, לשם הובהלה הכלבה מביתה בירושלים לאחר שקיבתה התהפכה. "שלשום היא אכלה כרגיל", סיפר בעליה, אהרון יאנוש לד"ר רותם, אחד הרופאים בביה"ח. "חזרנו הביתה ומצאנו אותה מזילה קצף וריר, שזה לא שגרתי. הנחנו לה עד הבוקר, אבל בבוקר ההפרשה רק החריפה. מייד לקחנו אותה לרופא שלה. בהתחלה הוא חשב שהיא בלעה גוף זר והחליט לעשות צילום רנטגן, אבל אז הוא הפך אותה על הצד ואיבחן שזה היפוך קיבה, מצב קריטי. ההנחיה שלו היתה להבהיל אותה לבית-החולים במהירות האפשרית, כי כל דקה חשובה".

כמה זה עולה?

ד"ר רותם הבהיר שפני הדברים אינם פשוטים. "הוא לא נתן לי לשגות באשליות", יאנוש מספר. "הוא הציג את המצב בצבעים די קודרים, כי זו אמנם תופעה לא נדירה, אבל כלבים לא תמיד יוצאים בשלום ממנה. הוא תיאר הסתבכויות אפשריות במהלך הניתוח עצמו ועוד אפשרויות לסיבוכים לאחר הניתוח". בעוד דולי עגומת המבע שרועה בחוסר ישע על משטח האלומיניום בחדר החירום, החתים ד"ר רותם את יאנוש על טופס הסכמה, שבו מצויין כי בית-החולים אינו מתחייב שהכלב יחיה. הרופא גם נתן לו הערכת מחיר מפורטת ו"מבהילה", כפי שהגדיר זאת יאנוש, ובצדק. 1,200 עד 2,500 שקל יעלה הניתוח עצמו. ספירת דם - 70 עד 140 שקל. פאנל ביוכימי - 140 שקל. בדיקות שתן - 50 שקל. צילומי רנטגן - 220 עד 340 שקל. טיפול נמרץ - 200 עד 600 שקל. תרופות - עד 360 שקל. נוזלים - עד 300 שקל. א.ק.ג - 50 שקל. פלסמה - 370 שקל למנה. דמי רישום - 190 שקל. כמקדמה, יאנוש התבקש לשלם 500 שקל. באין פוליסת ביטוח מתאימה, ייצא הכסף היישר מכיסו.

לא מתלבטים

אבל יאנוש לא התלבט לרגע. "הכלבה הזו עשר וחצי שנים איתי. מאז שהיא גורה היא חלק ממני. אני אשקיע בה כמו שאשקיע בעצמי", הבהיר.

ד"ר רותם דיווח שהכלבה מחוברת לאינפוזיה ושצינור לניקוז שאריות המזון מהקיבה הוכנס דרך פיה. הוא הבטיח ליאנוש שיתקשר במהלך הניתוח אם חלילה יתעוררו בעיות קשות, או אחרי הניתוח - אם הוא יעבור בשלום. יאנוש עזב, ביודעו שהכלבה נמצאת בידיים טובות. למחרת בבוקר התקשר לבית-החולים כדי להתעדכן במצבה של דולי. הוא היה מאושר להתבשר שהניתוח עבר בשלום, הכלבה כבר טיילה, ואפילו אכלה בתיאבון.

בית החולים היחיד בארץ

מתאונות דרכים ועד סרטן העטין בית-החולים הווטרינרי בראשון-לציון (סמוך לצומת בית-דגן) הוא היחיד מסוגו בארץ. בישראל יש גם בית-ספר יחיד לרפואה וטרינרית, והוא נמצא ברחובות, בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. בית-החולים הוקם כשלוחה של בית-הספר, כדי לקדם את הרפואה הווטרינרית בארץ וכדי להקנות ידע קליני והתמחות מקצועית לסטודנטים. מדי שנה מסיימים את בית-הספר לרפואה וטרינרית כ-40 בוגרים. רק 25 מהם יוכלו להתמחות בבית-החולים. המתמחים ברי המזל עובדים ברוטציה במחלקות השונות: רפואה פנימית, רפואת סוסים, כירורגיה, הדמיה, חירום וטיפול נמרץ. כעשרת אלפים מקרים מגיעים בשנה לבית-החולים. בשמונים אחוזים מהם מדובר בכלבים ובחתולים, והשאר הם סוסים וחיות בר. רוב החיות החולות והפצועות מופנות למקום על-ידי וטרינרים פרטיים, שסבורים כי הבעיה דורשת טיפול במיכשור מיוחד או טיפול של מומחה ספציפי.

זהו אולי המקום היחיד בארץ שבו פועל חדר טיפול נמרץ, המאוייש ברופא, 24 שעות ביממה, כך שמקרים מסובכים שקורים בלילה ולא יכולים להמתין לבוקר מקבלים טיפול מיידי. את הפוטנציאל הדרמטי איתר גם צוות טלוויזיה ישראלי, והוא מתעד את האירועים המתרחשים בבית-החולים לטובת סדרה עברית בנוסח "בית-חולים לחיות" הבריטית. לבד מנפגעי תאונות דרכים, יש כאן גם כלבים הסובלים מנשיכות, ממחלות לב, כליות, כבד וריאות. יש אפילו חולי סרטן העור והעטין, שמובאים מדי שבוע לקבלת כימותרפיה לתוך הווריד.

מחלות הנפש של החיות

ביה"ח מטפל גם בפציינטים מתחום מחלות הנפש: כלבים הסובלים מהפרעות התנהגות ומקבלים טיפול סמי-פסיכולוגי ותרופות הרגעה. מנהל בית-החולים, ד"ר רנן, אומר שרפואת בעלי-חיים דומה במידה רבה לרפואת תינוקות או ילדים. "ההתרשמות של הסובבים לגבי הסבל שהחולים חשים היא סובייקטיבית. תפקיד הרופא הוא להבין מה הכיוון על-פי התיאור שמספק הבעלים, במקרה של חיית מחמד, או ההורים, במקרה של ילדים. אתה לא יכול לשאול את בעל-החיים מה כואב לו ואיך הוא מרגיש ולכן אתה משתמש באמצעים עקיפים. זה אומר שאתה צריך להשקיע יותר מחשבה, יותר רגישות ויותר כושר אבחנה מאשר ברפואת אנשים". שלא כמו מנהל בית-חולים רגיל, שאיש אינו מעז לייגע אותו במטלות אפרוריות, ד"ר רנן מטריח עצמו גם במקרים יומיומיים. בשמונה בבוקר מצאתיו גוחן אל אחוריו של כלב שחור וגדול בשם סוקס, שהובא לכאן מכפר-סבא כשהוא מחלים מניתוח להוצאת פיסטולה שצמחה ליד הבלוטות האנאליות. בעזרת להב, רנן פרם תפרי-ניתוח מהאיזור המיוחד הזה. לאחר מכן, עטה כפפת ניילון ותחב אצבע לתוך פי הטבעת של בעל-החיים. למרבה ההפתעה, במקום זינוק בעתה, התעוררה באחת זיקפה שהעידה כי סוקס דווקא מרוצה מהמתרחש מאחוריו. תוך כדי הבדיקה הרקטאלית, ניהלו הרופא ויואב, בעליו של הכלב, שיחה כבדת-ראש בנושא מרקם היציאות של סוקס. "ראית את האשכים שלו?" שאל יואב בדאגה. "הם לא נפוחים, אבל הם אדומים. הסירוס לא משפיע עליו בכלל". "טוב", הוא עדיין לא יודע את זה", הרגיע הדוקטור ושלח מבט חקרני לאיזור המדובר. "פיסטולה זאת אינפקציה שקיימת גם אצל בני-אדם. כמה שזה לא סימפטי, עכשיו זה נראה טוב", ציין בסיפוק. גם זאת פתיחה לבוקר חדש. "כן", על הבוקר", הוא מילמל בלאט.

מה יש לו בקיבה?

השעה 8:45. לאחר שסוקס נשלח לביתו, ד"ר רנן חש לישיבת הבוקר של המחלקה הכירורגית. סביב השולחן בחדר הישיבות הנזירי מקובצים כמה רופאים, כל אחד מהם מספר בתורו על מקרה שעבר תחת ידיו. ד"ר יואב ברעם, למשל, מדווח על ניתוח להוצאת קרס דייגים מקיבתו של כלב. החבורה מתבוננת בצילומי רנטגן שבוצעו לפני הניתוח ואחריו. הכלב מרגיש מצוין, אנחנו למדים, ואז מתחוור שאין די בתיאורים המילוליים. ד"ר ברעם תולש מהתיק הרפואי של הכלב תחבושת מלופפת, ובתוכה נגלה לעינינו מסמר הערב: הקרס הנדון, ממנו משתלשל חוט דיג. הרופאים מעבירים את המוצג מיד ליד, סוקרים אותו בעניין.

ד"ר רנן מסביר: "הרבה פעמים קורה שהקרסים האלה נתקעים לא בקיבה אלא בוושט, ולוושט הרבה יותר קשה להיכנס. קרס אסור למשוך, כי זה לא עובד. אתה מנסה למשוך ׁ זה ננעץ. ככה זה תוכנן".

בחדר ההכנה לניתוח עמלה ד"ר אנה אפשטיין על הרדמתו של כלבלב פצפון, שבוודאי תוהה מה זוממת לעולל לו האשה שהוא לא מכיר, ולאן לעזאזל נעלמו הבעלים שלו. את אופציית ההימלטות מהשולחן הבוהק, עליו הוצב בעל כורחו, הוא נאלץ לפסול בגלל המרחק הרב שמפריד בין המשטח לבין הרצפה. עבודתה של ד"ר אפשטיין, כרופאה מרדימה בביה׃ח הווטרינרי, לא שונה מזו של כל רופא מרדים. תחילה היא מזריקה חומר הרגעה, שגורם לחיה לאבד את ההכרה לכמה שניות. את השניות האלה על הרופאה לנצל כדי להחדיר לווריד צינורית, דרכה מוזרם חומר הרדמה. במהלך הניתוח בעל-החיים נמצא תחת הרדמת גז, שמוחדר בצינור לדרכי הנשימה.

ד"ר אפשטיין אינה יכולה להתלוצץ עם מטופליה, כך שכדי להפיג את דאגתם נותר לה רק להרעיף עליהם חום. "כמו ברפואה אנושית, גם כאן נורא חשוב להוריד את רמת החרדה", היא אומרת. "לאנשים אתה יכול להסביר: 'לא יקרה לך כלום', 'אתה תתעורר'. החיות פה לא יודעות בדיוק מה קורה. אנחנו לא מהזן שלהן ואני חושבת שהן שונאות אותנו כי הן לא מבינות שאנחנו מנסים לעזור להן. תחשוב איך היית מרגיש אילו חייזרים ממאדים היו חוטפים אותך לתוך החללית שלהם, תוקעים לך זריקות ורוצים לעשות לך השתלת מוח כדי שתהיה יותר חכם. הם היו מאמינים שהם עוזרים לך, אבל לך זה ממש לא היה נראה ככה.

"החיות כאן בחרדה מכל דבר. אני משתדלת להוריד את רמת הלחץ שלהן כמה שאפשר. לכן, אני לא נאבקת איתן. אני לא תופסת אותן בכוח ומעמידה אותן במקום. אני מחבקת אותן ומלטפת הרבה. אני מאמינה שהמגע מעביר הרבה גם אצל אנשים וגם אצל כלבים. מחקרים מצביעים על כך שמגע נעים משחרר במוח את האנדומורפינים, הורמונים שההשפעה שלהם היא כמו של סם מרגיע. כשרופא בא לבדוק חיה, הוא שואל מה יש לה ובת כמה היא. אני, הדבר הראשון שאני שואלת, הוא מה השם שלה. בלי השם שלה אני לא מתחילה".

זה לא זול

ד"ר רנן: "כדי להציל בעל-חיים, אנחנו צריכים שהבעלים שלו ירצו להוציא את הכסף עבור הטיפול. ולא רק ירצו, אלא גם יוכלו. אם לאדם יש רצון להציל את בעל-החיים, אבל אין לו את הכסף הדרוש - אנחנו לא יכולים לתת את הטיפול. הטיפול שאנחנו נותנים כאן מאוד יקר. בדיקת סי.טי רגילה לבעל-חיים עולה 1,500 שקל, וזאת רק הבדיקה, לפני שהתחלת את הטיפול. אנחנו עובדים על מקדם רווח נמוך מאוד בגלל שאנחנו נמצאים בעולם שבו אנשים לא מוכנים לשלם מעל ומעבר עבור בעל-החיים. כמעט אף אחד לא יגיד לך שהוא מוכן למכור את המכונית על מנת להציל את הכלב. הרפואה הווטרינרית במידה מסויימת מוגבלת, כי אנחנו לא מתנסים בדברים מאוד-מאוד יקרים ומאוד-מאוד מסובכים בגלל העלות העצומה שלהם".

- מהן ההשלכות של המצב הזה?

"לפעמים אתה בא לאדם ואומר, 'זה לא יעלה 1,500 שקל כמו שחשבנו, אלא 3,000 שקל, כיוון שהעסק הסתבך'. ואז יש מקרים שהאדם אומר: 'יותר מ-1,500 אני לא מסוגל לשלם'. אם המקרה הזה קשה, ובעל-החיים סובל, קיימת האופציה של הרדמת בעל-החיים. 'הרדמה' זו שפה רכה, מונח שנכנס לשימוש משום שאנחנו לא אוהבים להגיד שאנחנו הורגים את בעלי-החיים, למרות שלמעשה זה מה שאנחנו עושים. אנחנו נותנים תרופות הרדמה במינון יתר.

- ובעל-החיים לא סובל מזה?

"חשוב לי להדגיש שאנחנו לא ניתן לבעל-חיים לסבול. כלומר, אם הוא יסבול מאוד כתוצאה מאי-טיפול, אנחנו נרדים אותו. זה קורה גם במצבים שבהם הבעלים אומרים שהם לא יכולים להשקיע את הסכום הנדרש בטיפול. החובה הראשונה של הווטרינר היא למנוע סבל מבעל-חיים, לעומת החובה הראשונה של רופא של בני-אדם, להציל חיים או לשמר אותם".

"אני מוכנה לשלם הכל עבור בריאות הכלבה שלי", מודיעה יפית פרשקובסקי, רופאת שיניים שבמהלך לימודיה בהונגריה אימצה כלבה מעורבת ואנרגטית, וקראה לה לידי. עד שפרשקובסקי תתאקלם בארץ, היא הפקידה את לידי למשמורת אצל ידיד במושב, אלא שלידי ברחה משם, נדרסה ונמצאה כעבור כמה ימים בלוד, כשהיא סובלת משבר רציני במפרק התחתון של רגלה האחורית. "הלכתי לווטרינרים פרטיים, אבל הם לא יכלו לעזור לה", מספרת פרשקובסקי. "הם אמרו שהם לא לוקחים אחריות על שבר כזה. זה היה ממש ריסוק והם המליצו לי להגיע לבית-החולים הווטרינרי".

לידי עברה בביה"ח ניתוח במהלכו הושתלו במפרק פלטינה ושני פינים, בוצע קיבוע קשיח והרגל נחבשה.

סיפורו של הסוס האהוב

כמו מזכרת מקרוב משפחה אהוב שהלך לעולמו, תלוי תצלומו של הסוס המנוח טוויטו בהבלטה על קיר במסדרון מחלקת הסוסים. טוויטו היה הסוס הישראלי היחיד שהורכבה לו רגל מלאכותית. "הוא היה שייך לעגלון שמוכר אבטיחים", נזכר ד"ר אמיר שטיינמן, וטרינר המתמחה בסוסים. "לפני שש שנים אחת מרגליו האחוריות חלתה כתוצאה מפגיעה כרונית או מהכשת נחש. הרגל הפגועה היתה גדולה פי שלושה מהרגל השנייה. מסיבות כלכליות בעליו לא יכול היה לטפל בו. הצענו לו להשאיר את הסוס פה". במשך שלוש שנותיו הראשונות כסוס המסופח לבית-החולים, טוויטו הסתדר לא רע עם הרגל הנכה. הליכתו היתה כבדה, אבל נראה היה שהוא לא סובל מכאבים. אלא שלפתע המצב הידרדר. שטיינמן: "כשלסוס בוגר נופל החלק התחתון של הרגל, אין לו שום סיכוי. זה אומר שצריך להמית אותו. אני הייתי הרופא הראשון שהגיע אליו, בשתיים בלילה. הוא נראה בסדר גמור והרגשתי שאני לא מסוגל להמית אותו בשתיים בלילה. יום למחרת, רופא אחר היה בתורנות, וגם הוא החליט שהוא לא מסוגל להמית אותו. כך ההחלטה נגררה שבוע, כשאף אחד לא מוכן להמית אותו. נאלצנו לכרות לו את הרגל.

"באופן עקרוני, סוס לא יכול להסתדר עם שלוש רגליים. אחת הסטודנטיות הציעה שנשים לו פרוטזה כדי לדחות את הקץ. מכון 'גפיים' תרם את הפרוטזה ואנחנו הרכבנו אותה. בספרות המקצועית מתועדים רק כמה עשרות ניתוחים כאלה. הסיבה היחידה שעשינו לטוויטו את הניתוח היא שהסוס היה קרוב לליבנו. המטרה היתה שהוא יגיע לאיכות חיים סבירה ויוכל להסתובב בגדרה כפי שעשה בשנים בהן חי אצלנו. טוויטו חי עם הפרוטזה עוד שנתיים, שבמהלכן היו לו תקופות יותר טובות ותקופות פחות טובות. בתקופות הטובות הוא חי בלי כאבים ואפילו הלך הליכות קצרות. בתקופות הרעות, הוא די סבל מהפרוטזה. הוא שכב הרבה שעות ביום, וסוס כמעט שלא שוכב ביום. הוא איבד משקל וגם הרגל האחורית השנייה נפגעה.׃ בסופו של דבר, לא היה לווטרינרים הרחמנים מנוס. "חשבנו שהסבל עובר כל שיקול סביר, והוא הומת. כמובן שיותר קשה להמית סוס שאנחנו מכירים, ובטח כזה שמכירים תקופה ארוכה. נוצר קשר עם סוס שנמצא אצלך שש שנים, ואתה רואה אותו יום יום".

- הוא הבין ממבטיכם שעומדים להמית אותו?

"אני לא מאמין בזה. הרבה מאוד זמן ראינו שהוא רוצה לחיות. אני חושב שבסוף הוא הגיע לשלב שבו זה כבר הפך למטלה קשה מדי. אבל אני לא רוצה להגיד שהוא הרים ידיים. אני לא מאמין שחיות מרימות ידיים. אני חושב שלכל יצור חי יש אינסטינקט טבעי לשרוד".