הסרט הכי יפה בעיר

אשה אחת, שאוהבת לדבר עם הידיים, אמרה לי שאני חייב לראות את "מצב רוח לאהבה", ומלמלה משהו על שמלות ופרחים ועקבים גבוהים. סרטו הכל כך יפה של וונג קאר-וואי הוצג אז בפריז, קשרו לו את כל הכתרים האפשריים, ונראה היה שאי אפשר להימלט מפניו. אז הלכתי. האומה הצרפתית, שמסרבת להניח כתוביות באנגלית לצד השפה של אמא, גרמה לי, חמש יחידות ביולוגיה ובלי צרפתית אחת, לצפות בסרט דובר סינית מבלי להבין בו אף מילה, להעליל עליו סיפור אחר, לא להבין את הסוף ולצאת ממנו אחוז דיבוק. קאר-וואי, בחור אובססיבי בעל נפש סבוכה, שמנפק ב"מצב רוח לאהבה" את המדריך המלא לפטישיסט המושבע, גרר אותי ואת אותה אחת שמדברת עם הידיים לתור בסמטאות פריז אחר השמלות שמגי צ'ונג, גיבורת הסרט, מחליפה ללא הרף. בסוף היא הסתפקה בכמה חצאיות של קוקאי.

וונג קאר-וואי, עוד רגע בן 43, מגיש עתה, לאחר שישה סרטים דחוסים, אסופה של שמלות המקופלות בתוך סרטו הבוגר ביותר. קאר-וואי, מבכירי במאי הונג-קונג, הוא בן דורו של אנג לי, אך בעוד האחרון נוהג לטשטש את זהותו מסרט לסרט, לקאר וואי טביעת אצבע של שרירן: הוא מקפיד לשלב בסרטיו את אותם האלמנטים, ויוצר את תחושת הדז'ה-וו החביבה כל-כך. שעונים, עקבים, טוני ליונג, אופנועים, מראות, שמלות, טוני ליונג, נשים מחומצנות, מעילי גשם, סיגריות, פנסי רחוב וטוני ליונג הופכים אצלו לבסיסה המוצק של שפה שלא ראיתם כמותה מעולם. בניגוד לתוצרים אחרים מהיבשת ההיא, הוא אינו נשען על הקסם של שדות האורז, ומראה לנו מה קורה כשהנודלס פוגש במקדונלדס.

תגיד לטרנטינו שיירגע

קאר-וואי החל את הקריירה אי שם במסדרונות הטלוויזיה ההונג-קונגית ושימש כתסריטאי של אופרות סבון (גל פרידמן, שים לב). מאז 82' הוא כתב עשרה פיצ'רים, ובסוף שנות השמונים החל לביים בעצמו. על מסכי הקולנוע בארץ אפשר היה להיתקל בסרט אחד שלו בלבד, "צ'אנקינג אקספרס", שהיה מרשים אך הסגיר שקאר-וואי לא יודע להתאפק. גם סרטיו האחרים מתחננים שהבחור יירגע קצת, אך למרות העומס והצפיפות, השישיה שלהלן היא בית הספר לקולנוע הטוב בעיר (חלקם יוקרנו החודש בסינמטקים):

ב-88' הוא הגיש את סרטו הראשון, "As Tears Go By", שכבר התאפיין באותה שירת ערים, ויזואליות של גאונים ופסקול מטורף. אחריו בא "Days of Being Wild" היפהפה, שהוא "מצב רוח לאהבה" לנערים (וגם פה מככב טוני ליונג). ב-94' הוא הוציא את הגרסה המדממת ל"נמר, דרקון" - "Ashes of Time" - מערבון ספגטי נוסח סין שעוסק ברוצחים שכירים, נופים רחבים, אנשים כפולים ומשקה אחד מופלא. בתוכו יש גם סיפור קטן שקשה לשכוח: אשה יפה אחת שעוזבת את אהובה מאחר שמעולם לא אמר לה שהוא אוהב אותה, מביאה לעולם ילד שלא אומר לאמו מה הוא באמת רוצה ושותק רוב הזמן. הסרט, שעשייתו נמתחה כשנתיים, צולם במדבר וולי בסין, ועלה כ-40 מיליון דולר, אך נכשל בקופות והחזיר רק כרבע מההוצאות. הסרט אמנם זכה בפרס הצילום (כריסטופר דויל, הצלם הקבוע של קאר-וואי) והעיצוב בפרסי הקולנוע של התעשייה ההונג-קונגית, אך נחשב פלופ לא מבוטל. באותה שנה זכה שם סרט אחר בפרס הסרט והבימוי הטובים ביותר: "צ'אנגקינג אקספרס", האהוב כל כך על טרנטינו, אותו הספיק לצלם קאר-וואי בהפסקות של הפקת העל המדברית.

אחר כך יצא אחד מסרטיו האהובים ביותר (באתרי המעריצים הוא נבחר תמיד כסרטו הטוב ביותר) "Fallen Angels", המשופע ברעיונות טובים ומוביל לסצינת סיום תלושה – בחורה יפה רוכבת על אופנוע יפה לצד בחור יפה. ברקע, איך לא, שיר יפה של אליסון מויט. נשמע כמו סוף של סרט סטודנטים, אך נראה כמו סוף העולם. "Happy Together", הבא בתור, מגולל רומן בין שני גברים דקיקים. אחריו כבר ידע העולם הנאור שהעתיד של הקולנוע נמצא בין הידיים של קאר-וואי והמתין בסבלנות. ואז הגיע "מצב רוח לאהבה".

אני רוצה גם וגם

"מצב רוח לאהבה", שזכה בפרס הסזאר הצרפתי, עוקב אחר מגי צ'ונג, פקידה יפה ומגולפת, שעוברת לגור עם בעלה בדירה שכורה, לצידו של טוני ליונג ואשתו. השניים מוצאים עצמם נשענים אחד על השני לאחר שבני זוגם מנהלים ביניהם רומן. העלילה מתרחשת בשנות השישים בהונג קונג, אליה עבר קאר-וואי כשהיה בן חמש, ומתארת את יחסיו המורכבים עם תקופת ילדותו, בימים בהם הצפיפות היתה גדולה כל כך, וכמעט שלא היה לאן לברוח.

מקורו של הסרט בנובלה מ-72' בשם "צומת" מאת Liu Yichang, יוצר הונג קונגי יליד שנחאי. הנובלה מתארת מפגש בין שתי דמויות זרות זו לזו: גבר מבוגר ונערה צעירה, שסיפוריהם, אחד על זיכרון עבר ושני על ציפיה לעתיד, נפגשים במרחב מבולבל של עיר. בשפת המקור הסיפור נקרא Dudiao, שמשמעותה שני בולים שנמצאים זה מול זה. עבור קאר-וואי לא מדובר רק במפגש של בולים או סיפורים, אלא, לדבריו, גם במפגש של צבע ואור, דממה וזמן: סיפור מ-1972 וסרט מ-2000 שעוסקים בשנות ה-60.

בסרט, שמתפקד כמו אותם בולים צמודים, לכל דמות יש העתק ולכל סצינה יש תחליף, וכמו באולם מראות, לא תמיד ברור איפה שרויה האמת. הסרט מורכב ממארג בלתי נגמר של ספקולציות: קאר-וואי רצה תחילה ששני השחקנים יגלמו בסרט את כל האפשרויות - כלומר, את כל הדמויות שיחלפו על המסך, כולל ניצבים. אחר הוא פיתח מספר סיפורים מקבילים על זוגות שונים, שכולם יגולמו על ידי שני אלו. בסופו של דבר, כשהחליט על סיפור אחד, צילם כל סצינה מספר פעמים, כל פעם עם תפנית אחרת, כדי למצות את כל האפשרויות, ובעצם כדי להימנע מהכרעה.

סוף סוף לשתוק

בכך בעצם טמון יופיו הבלתי נגמר של הסרט הזה, שעוסק במה שיכול היה להיות: אחד השירים המרכזיים בסרט הוא "קיסאס" (אילו) של נט קינג קול. חומר גלם רב צולם ולא נכנס, ואף סצינת אהבה אחת נשארה מיותמת מחוץ לשולחן העריכה. קאר-וואי החכם הפך מאופק ויצר סרט שכולו רמזים וסודות (הוא מרבה לצלם יותר את כף היד של הגיבורה שלו מאשר את הגוף כולו), וכשמומחה מסוגו, שמכיר את כל המניפולציות שהקולנוע - עולם של מראות אינסופי - מאפשר, לומד סוף סוף קצת לשתוק, מתקבלת יצירת מופת שלא מהעולם הזה. ואותה אחת שאוהבת לדבר עם הידיים הוסיפה ואמרה, אחרי הסרט והכתוביות בעברית, שאין לה מילים.

סתם כי בא

ומי שרוצה להחמיא לו או סתם לנדנד יכול לנסות את מזלו במשרדו של האל החדש:

1102-2336-852, או בפקס: 9849-2337. שמעתי שלפעמים הוא עונה.