עובדים בגיל: תעסוקה לבני 50 פלוס

הפגישה, שממבט ראשון נראתה ככינוס של גימלאים חביבים ששתו תה וכרסמו כיסקוויטים, היתה ישיבה חגיגית של דירקטוריון המרכז למובטלים מבוגרים, שעומד להיפתח בימים אלה בהוד-השרון על-ידי עמותת חמישים פלוס מינוס.

אחרי הישיבה עוד התעכבו כמה מהחברים כדי לדבר על שתי הצעות חדשות למיזמים עסקיים-חברתיים שהם בוחנים בימים אלה - האחת להקמת מערך שיווק למוצר חדש במערכת החינוך, והשנייה להקמת מערך שיווק ארצי לעבודות רקמה של קבוצת נשים בדואיות.

מאז הפרסום הראשון על עמותת המובטלים המבוגרים, לפני פחות משנה, הטלפון בביתו של מייסד העמותה, איציק גנון, לא מפסיק לצלצל. מבית-לוינשטיין ביקשו סיוע של

חברי העמותה ביצירת פתרונות לשיקום תעסוקתי, מהמרכז הגריאטרי המשולב "שוהם" פנו עם שורה של פרויקטים שעבורם הם רוצים עזרה: הפקת סרט תיעודי רב-דורי, גיוס כסב

פים לתוכנית שמשלבת קשישים בטיפול בנוער במצוקה, גיוס מתנדבים לתוכנית העשרה לקשישים עולים. גם השוק הפרטי זיהה את הפוטנציאל הטמון במאגר כוח-אדם מנוסה וחדור מוטיבציה כמו זה שמרכזת העמותה, והם מוצפים בהצעות של חברות קטנות שמחפשות אנשי שיווק או מבקשות סיוע בהקמת קורסים להכשרת אנשים בתחום. עוד רעיונות שמתגלגלים כעת בעמותה: להקים חברה קטנה לשירותי שיווק וייעוץ פיננסי, או להקים מעין מועדון חברים של אנשים בסביבות גיל ה-50, שיספק שירותים ופעילות פנאי.

המרכז הראשון של העמותה שייפתח בהוד-השרון יעניק שירות היקפי למובטלים מבוגרים. החל באוזן קשבת, ועד סדנאות אוריינטציה וקורסים לחיפוש עבודה. מתוך זה יצמחו בעתיד קורסים להכשרה והסבה מקצועית, וגם אפילו השמה בעבודה.

איציק גנון, 60: "בעצם אומרים לך שאתה כבר לא שווה"

היזמות היא כיוון שהתפתח רק לאחרונה בעמותה. מלכתחילה היא הוקמה כתגובה של ייאוש נוכח הנחיתות וחוסר הסיכוי הכמעט מוחלט של מובטלים מבוגרים למצוא עבודה. "אחרי לפחות 200 פניות שלי, שבמקרה הטוב נענו בשלילה, ולרוב לא זכו בכלל לתשובה, הבנתי שבשביל שוק העבודה אני מחוק, בגלל הגיל שלי, ושאם אני לא אעזור לעצמי, אני אמות", מספר גנון.

"כשאתה צעיר ואתה מובטל זה לא נורא. אתה יודע שתמצא עבודה אחרת, העתיד עוד לפניך. אבל אחרי שעבדת וביססת מעמד מקצועי, ופתאום באים ובעצם אומרים לך שאתה כבר לא שווה, זה הרבה יותר קשה. אז בהתחלה אתה מחפש עבודה במקצוע ובשכר שהיו לך. לאט-לאט אתה יורד בדרישות, אבל כל ירידה כזו היא פגיעה והשפלה. הפעילות בעמותה, אפילו שלא יוצא לי מזה פרנסה, לפחות מחזירה לי את תחושת הערך העצמי".

גנון, 60, שעד אז ניהל עסקים באופן עצמאי, ניגש לעניין העמותה כמי שמקים חברה. "קודם-כול הלכתי לבדוק למה אין ביטוח אבטלה לעצמאים. אספתי נתונים וגיליתי שיש 90 אלף עצמאים בלי עבודה ובלי פרנסה. הצעתי לארגון העצמאים לפתוח קו מידע לעצמאים שנקלעו לאבטלה, וככה נוכל לעזור לעוד אנשים ואני ארוויח כמה גרושים. ההצעה שלי נדחתה. הם חשבו שאני משוגע, ואני לא חולק עליהם.

"ואז, תוך שאני ממשיך לשלוח קורות חיים לכל מיני מקומות עבודה ונדחה, דיברתי עם ידידים ומכרים ועלה הרעיון להקים עמותה. לא התיימרתי לפתוח לשכת עבודה. רצינו רק להציע עזרה, כי יש אנשים שמרוב דחיות מגיעים למצבים קשים ממש. רצינו גם להשפיע גם על דעת הקהל ועל החקיקה, ולבטל את האפליה על-פי גיל שעדיין קיימת בהרבה מקומות עבודה. רק מאוחר יותר גילינו שלפעמים, דרך הקשרים שכל אחד צבר, אפשר גם לסדר עבודה לחברים בעמותה, וגם התחילו להגיע פניות ממעסיקים. אבל זה לא מספיק. הגענו למסקנה שאנחנו חייבים לפתח יוזמות משלנו, אחרת בחיים לא נמצא עבודה".

לרקמה הבדואית הגיע איציק גנון כאשר השתתף באחד מאותם ימי עיון שעורכים ארגונים חברתיים למיניהם. אחת המשתתפות, אמל, בדואית מלקיה, סיפרה על התארגנות של נשים בדואיות שרוכשות חומרי גלם ביחד ומוכרות עבודות אריגה, רקמה וצורפות בחנות בעיירה הבדואית רהט בדרום.

גנון: "בהפסקה ניגשתי אליה, הצגתי את הקבוצה שלנו, שיש בה אנשים בעלי ניסיון בתחום השיווק, והצעתי שנבנה להן תוכנית עסקית ושיווקית".

בינתיים נערכו מספר מפגשים. מהקשר עם המיזם הבדואי למד גנון שיש דבר כזה "שוק יזמות חברתי", ושהוא שוקק חיים ופעילות לא פחות מהשוק העסקי. בדומה לשוק העסקי, גם בשוק החברתי משמשים ועידות וכינוסים מקום למפגש של יזמים.

"בוועידת האזרחים האחרונה, שהוקדשה לאבטלה, פגשנו את השר לתיאום חברתי, שמואל אביטל. אביטל, שהיה קודם גזבר ההסתדרות, מצא לנו מקום למרכז הראשון שלנו בבית ההסתדרות בהוד-השרון. בדרך דומה מגיעים אלינו אנשי מקצוע מתנדבים מתחום הפסיכולוגיה והייעוץ התעסוקתי, וגם מעסיקים ששומעים עלינו בפורומים כאלה, וזה נראה להם רציני".

ברוך שליט, 52: "לומדים להפיק תועלת מההובי"

היזמות, מתברר, היתה עניין יותר קל מכפי שאפשר לחשוב. איכשהו, החברים בעמותה מתאפיינים בפרופיל יזמי. חברים בה מנהלים ומהנדסים שהיו הראשונים להיפלט מהתעשייה האווירית ומתע"ש בגלי הפיטורים הגדולים של הליכי ההבראה, לצד בעלי עסקים עצמאים שנכללים בסטטיסטיקות של תוצאות המיתון הכלכלי.

ברוך שליט, מהנדס מכונות בן 52, עזב את התעשייה האווירית לפני שש שנים, כאשר הבין שבמוקדם או במאוחר ייאלץ לעזוב, ובחר לעשות זאת על-פי תנאיו. הוא הקים עסק פרטי שהצליח כמה שנים אבל לבסוף התמוטט. אז עבר לעבוד כסמנכ"ל שיווק בחברת פרסום. בשנתיים האחרונות הוא מובטל.

למרות שצבר מאות דחיות והתעלמויות, הוא ממשיך ושולח קורות חיים. את מכתב הדחייה האחרון, בלי שום נימוק, הוא קיבל מרפא"ל, לשם הגיש מועמדות לעבודה בחטיבת הטילים.

שליט פנה לעמותה, בעיקר כדי להעלות למודעות ציבורית את האפליה הגילית בשוק העבודה, אבל מצא עצמו יוזם פרויקטים או נשאב לפרויקטים של אחרים. "אחד הדברים שלומדים מתוך מצב ממושך של אבטלה זה להסתכל על מה שיש לך לא רק בתחום המקצועי, אלא גם בתחום ההובי", הוא אומר, "כחובב נהיגת מרוצים, אני נשיא האיגוד של הספורט המוטורי, אז חשבתי להקים מסלולים מיוחדים ללימוד נהיגה במצבי לחץ, נהיגה על כביש רטוב, מה לעשות במצב של החלקה. זה נושא שמתגלגל בעמותה, וכבר פנינו למשרד התחבורה".

יעקב שטרכר, 57: "יש יתרון לגיל"

יו"ר ועדת הכלכלה של העמותה, יעקב שטרכר, 57, הוא לא מובטל אלא מתנדב בעמותה. מאחוריו רקורד של תפקידי ניהול בכירים בבנקים, ולכן הוא הממונה על בחינה ומיון של הפרויקטים המוצעים לעמותה. "פסלנו כבר מספר הצעות מחברות שמחפשות משווקים, משום שהתעורר חשש לניצול, או שסתם זה לא נראה רציני", הוא מספר. "לאחרונה פנתה אלינו חברה שמציעה לתת קורס מקצועי להכשרת אנשי שיווק ולספק עבודה לבוגרים. אנחנו בודקים את ההצעה הזו".

במקביל נבדקת כאמור האפשרות לשיתוף פעולה עם המרכז הגריאטרי שוהם, וכן הצעה למתן חסות וכוח עבודה להקמת מערך שיווק למוצר שיימכר בתחום מערכת החינוך. לדברי שטרכר, היזם בחר לפנות לעמותה דווקא משום שהוא רואה יתרון בגיל החברים בה: "הוא חשב שאנשים מבוגרים יתקבלו יותר טוב בבתי-ספר, וההצעה שלהם תקבל יחס רציני יותר".

שטרכר בטוח שהאופטימיות של אנשי העמותה אינה מוגזמת. "נכון שהשוק ברובו הוא צעיר ודינמי ונוטה לדחות אנשים מבוגרים, אבל בשיעורי הכלכלה למדנו שצריך לזהות את היתרון היחסי, ומתברר שיש גופים ואנשים שמעדיפים להפקיד את הצד הכספי של עסקיהם דווקא בידי אנשים מבוגרים, שנחשבים למנוסים וזהירים", הוא אומר.

אהרן כהן, 52: מעסיק בן 37 בחר בו

היתרון היחסי הזה הוא שהביא את אהרן כהן למשרת ניהול מתקן לשטיפת מכוניות ומכירת אבזרי רכב בהרצליה. כהן, 52, פרש מהתעשייה האווירית לפני שבע שנים ומאז עבד במספר תפקידי ניהול. לדבריו, בכל פעם נעשה קשה יותר ויותר למצוא את העבודה הבאה, ואחרי גיל 50 הוא גילה שכל הדלתות נסגרות. "כשהבנתי שזה בגלל הגיל, חשבתי להקים עמותה, אבל אז אמרו לי שכבר יש. פניתי לעמותה ותוך זמן קצר מצאו לי את העבודה הזו".

בעל העסק, בחור בן 37, נחשף לעמותה בעקבות כתבה ב"מבט" בטלוויזיה. אחרי שנתיים של חיפוש עובדים עקר ומתסכל באמצעות שירות התעסוקה, הוא החליט שאין לו מה להפסיד. "התרשמתי שמדובר באנשים רציניים עם ראש טוב, אנשי עסקים שידעתי שיבינו את הראש שלי, וזה הוכיח את עצמו. היות ששנים עבדתי עם אבא שלי, לא קשה לי לעבוד עם אדם מבוגר ממני, להיפך. הוא ממתן אותי לפעמים ושומר לי על העסק".

חיים ניצני, 54: המובטלות כמקצוע

חיים ניצני, איש מחשבים בן 54, התייאש מלמצוא עבודה. אני כבר התרגלתי לחיות בלי לעבוד", הוא אומר. במקום זה הפך את חיפוש העבודה לפעילות אידיאולוגית ממש. הוא שולח שוב ושוב קורות חיים, דורש להיות מוזמן לראיונות, ומתעקש לקבל סירוב מנומק וחתום על-ידי בעל המפעל. לא מסתפק במכתב הדחייה הסטנדרטי ממחלקת כוח-אדם.

ניצני: "מפעל כמו אינטל, שקיבל סיוע מהממשלה, חייב להסביר מדוע הוא פוסל עובד. אני אוסף את המכתבים כדי לפנות לחברי כנסת ולהגיע למצב, שמנהל יצטרך לנמק כל פסילה של אדם באופן אישי". אגב, את המרירות שצבר בארבע שנים של חיפוש הוא תרגם למוצג שהציג בתערוכה: האוסף המלא של מכתבי הדחייה שקיבל.

איפה הנשים?

כאשר איציק גנון איבד את עבודתו, אשתו, שעבדה איתו, הפכה גם היא למובטלת. "בינתיים היא מצאה עבודה והיא מפרנסת היום את המשפחה", אומר גנון. למעט שתי נשים, עמותת חמישים פלוס מינוס היא על טהרת הגברים. לחברי העמותה אין הסבר לתופעה - אם זה בגלל גיל הפרישה המוקדם יותר של נשים, או בגלל העובדה שבמקרים רבים הן לא מפרנסות יחידות ולכן פחות לחוצות למצוא עבודה, או אולי, כפי שמעריך גנון, יש להן יותר גמישות וכושר התניידות בשוק העבודה.

אחת משתי היוצאות מן הכלל, טובה כהן, מנהלת בית-ספר בפנסיה, סבורה שזה רק עניין של זמן עד שהמצב ישתנה. "לנשים יש אולי פחות לחץ לפרנס, אבל חוסר תעסוקה מקשה על כולנו. גיל הפרישה מתאים לתקופות אחרות, שבהן בגיל 60 אדם נחשב זקן מופלג. היום הוא נחשב צעיר בשיא כוחו, ומי שיהיה הראשון לזהות את הפוטנציאל הזה רק ירוויח".

שורה תחתונה: לשנות תפיסה

לסיפור הזה עדיין אין סוף טוב. יעקב שטרכר סבור שעד להפיכת העמותה לגוף רווחי עוד ארוכה הדרך. איציק גנון אמנם כבר לא מחוק, אבל עדיין מובטל. לצד פעילותו בעמותה, הוא ממשיך לקרוא מודעות דרושים, לשלוח קורות חיים ולקבל דחיות. גם ברוך שליט ממשיך לקבל דחיות, אולם לאחרונה הוא החליט לנסות להפוך את אחד מתחביביו, רפואה אלטרנטיבית, למקור פרנסה. שניהם מסכמים שאחרי הכול, הצעד החשוב ביותר בהסתגלות של מובטל מבוגר הוא "להבין ולהפנים שמה שהיה כבר לא יהיה, ומי שרוצה להמשיך לעבוד חייב להסתגל למחשבה שהוא לא מועסק נחשק כמו בעבר".

טיפים למובטל המבוגר: אין סיבה להתייאש

* על-פי שירות התעסוקה, מובטל מבוגר הוא מי שעבר את גיל 35. בשוק העבודה נחשב מבוגר מי שעבר את גיל ה-40. מרגע זה כל שנה שעוברת הופכת אתכם לפחות אטרקטיביים.

* אם מצאתם את עצמכם בלי עבודה אחרי גיל 40, אל תתייאשו. הסטטיסטיקה אמנם נגדכם, אבל אפשר למצוא עבודה. פנו לעמותה, פנו לחברים שלכם מהצבא, מתפקידים קודמים, לקרובי משפחה. אולי למישהו יהיה רעיון.

* יכול להיות שכבר לא תוכלו למצוא עבודה במקצוע שלכם או באותו היקף משרה ושכר. אפשר לראות את זה כאסון - או כהזדמנות לשינוי.

* חשבו גם על עבודות זמניות. כל אחד יכול להיות נהג מונית שכיר, לעבוד בשמירה או במוקדים למענה טלפוני.

* נצלו את תקופת המובטלות ללימודים ושיפור היכולת המקצועית.

* יש עיסוקי הובי שניתן להופכם למקור פרנסה. למשל, ידיעת הארץ, רפואה אלטרנטיבית, צילום, כתיבה.