יותר טכנולוגיה במקום טכנופוביה

הטור הזה מופיע חודש וחצי אחרי היום הנורא בספטמבר, בו חזינו עם כל העולם בגירסה מזוויעה במיוחד של טכנו-אפוקליפסה. אין ספור מילים נכתבו על כל אספקט אפשרי של המעשה השפל, אלפי מומחים ניתחו אותו באיזמל חד ראיה לאחור, מאות פוליטיקאים תפסו עליו גל – כי על רקע הטרור המוחלט כל אחד נראה טהור כמלאך.

אין לי מה להוסיף לדברים שכבר נאמרו, והקוראים בוודאי לא זקוקים לריענון התובנה בתחום שמעולם לא ירד מסדר היום הציבורי שלנו. ובכל זאת קשה להשתחרר מהתמונות, שהקרינו לעולם בזמן אמת איך כוחות הרוע יוצאים להטביע אותנו בים של אש ולקבור את החפים מפשע מתחת להריסות הקידמה.

חרדה מודחקת

התמונה של מטוס נוסעים סילוני – פלא טכנולוגי במובנים רבים – המוטס בכוונת מרצחים לתוך כוורת אנושית, היא יותר מתמונת זוועה. בעיני רבים היא הפכה לסמל האיכות הדו משמעית של טכנולוגיה. כמו הפיטריה האטומית מעל הירושימה, כמו מכונות הרצח המתועש של אושוויץ.

התגובה הבלתי נמנעת היא רתיעה מפני כל מה שנתפס כמוצר טכנולוגי או כחלק מאורח חיים מעוצב טכנולוגיה. הירידה הדרסטית במספר הטסים אינה רק פחד מטרוריסטים. היא גם הבעת חרדה מודחקת ממטוסים. אי אמון בפלא הטכנולוגי, שמאפשר למרות אנשים לשבת בנוחיות יחסית בתיבת אלומיניום שבירה, שתקח אותם למרחק של אלפי קילומטרים תוך שעות ספורות, מרחפת בחוסר מאמץ לכאורה באוויר הדליל 40,000 רגל מעל לאדמה המוצקה.

תעשיית האנרגיה האטומית מעולם לא הצליחה להשתחרר מצל האימה, למרות שכל התאונות הגרעיניות עד כה גרמו לפחות נזק סביבתי ופחות נפגעים אנושיים מחודש אחד של זיהום אוויר בגזים ובאפר הנפלטים מתחנות כוח השורפות דלק אורגני מאובן.

תעשיית התעופה הצליחה עד כה להרגיע את הגלים הקלים של חרדת טיסה, שהתעוררו בעקבות כל תאונה אווירית חמורה. כנראה שגם את הגל הזה היא תעבור, אם כי במחיר כבד במיוחד ואחרי תקופת החלמה ארוכה מהרגיל. הדבר יקרה, בעיקר משום שאין תחליף מעשי לטיסות, לפחות לארוכות.

מטוסים וטכנולוגיה שמרנית

אבל הריפוי יכול להיות מזורז ויסודי יותר, אם יצרני המטוסים וחברות התעופה יביעו בצורה ברורה את אמונתם כי הטכנולוגיה יכולה להחזיר את הבטיחות לשחקים.

הפלא הטכנולוגי של מטוס נוסעים סילוני ממוקד ברובו בצדדים המכניים של המבנה והמנועים ובאלקטרו-מכניקה שמשמשת לשליטה ישירה, כמעט ידנית, בטיסה.

ההנדסה, מנקודת השקפה של טכנולוגיות מיחשוב, ניווט, איכון, תקשורת ספרתית מתקדמת וכדומה, היא שמרנית להפליא. בהתחשב המחיר של מטוס כזה, 100-200 מיליון דולר בדרך כלל, קשה להבין מדוע לא מיישמים בו מנגנון איכון פשוט, מהסוג שמאפשר לאתר מכוניות גנובות? מדוע משתמשים עדיין ב"קופסאות שחורות", במקום לשדר את המידע בזמן אמת לתחנות מעקב אוטומטיות? מדוע אי אפשר לעקוב מהקרקע אחרי מה שקורה במטוס, כפי שהמאבטחים בבנייני משרדים רואים מה קורה במסדרונות ומסביב לכניסות? מדוע אין אפשרות להשתלט על המטוס מרחוק ולנטרל את תא הטייסים – ולא רק כאשר מחבלים משתלטים עליו? (אל תשכחו את המטוס של חברת התעופה המצרית, שהתרסק אחרי שהטייס, כנראה בדחף התאבדותי מטורף, הכניס אותו לצלילה טרמינלית. מעניין לבדוק אם הוא היה קשור לבני מולדתו, שהשתתפו בטבח של ה-11 בספטמבר).

זה לא נכון, שהפתרונות הטכנולוגיים הנ"ל מסוכנים יותר מהפרצות שנועדו לסתום. אנו יודעים היום לאבטח קווי תקשורת, לוודא זיהוי מוחלט, לחסום מתקפות דיגיטליות, להצפין מידע ולשלוט בנגישות למערכות מחשבים, טוב יותר משאנו מסוגלים להגן על מתקנים פיזיים. לא כל הפתרונות הישימים לתעופה הם מוצרי מדף וטכנולוגיות בשימוש המוני. אבל הפיתוח של פתרונות מותאמים במיוחד לאתגר של בטיחות טיסה אינו דורש פריצות דרך – ואפילו לא השקעות ענק. אמצעים מהסוג שהזכרנו יעלו הרבה פחות מאמצעים מכניים שמדברים עליהם ברצינות, הם יסכנו פחות את הנוסעים במקרה של ניסיון השתלטות – ובעיקר, הם יהיו יותר יעילים.

התשובה: טכנולוגיה יותר מתקדמת

כל מהנדס מערכות תעופתיות יודע כי הטכנולוגיות להטסה אוטומטית, מההמראה ועד לנחיתה, קיימות כבר עכשיו. הטייסים נדרשים, בעצם, רק כדי להשתלט על מצבים לא צפויים מראש. אבל כאשר הטייסים הופכים לנקודת חולשה והמצב הלא צפוי דורש לקחת מהם את ההגאים, שליטה מרחוק היא אופציה מעשית.

כנ"ל לגבי הורדת חלק גדול מהעומס על פקחי הטיסה, באמצעות אוטומציה ומחשבים. הפקחים אמורים לטפל במצבים לא צפויים, אבל העומס בבוקר ה-11 לספטמבר מנע מהם לראות את המטוסים החטופים יוצאים ממסלולם הרגיל. הפחד הקמאי של רוב האנשים מטכנולוגיה לא צריך לסנוור אותנו מראות - רק טכנולוגיה מתקדמת עוד יותר היא התשובה.