מושיע בעידן של חוסר ודאות

נדמה שלאורך המאה העשרים זכתה כל אומה מודרנית בטרובדור אמיץ שהעז לקרוא תגר על החוקים הבורגניים והרודניים המשתלטים על נשמתו ונפשו של האדם. לרוסים היה את ויסוצקי, לאמריקנים את דילן, לישראלים את מאיר אריאל – ולצרפתים היה את ז'ורז' ברסנס, מי שנחשב לגדול השנסיונרים הצרפתיים במאה העשרים, ושהיום (29.10) מלאו 20 שנה למותו בגיל 60.

צרפת התברכה בזמרים ויוצרים מופלאים אחרים, אבל הסיפור של ברסנס הוא אותו סיפור, החוזר על עצמו אחת לכמה זמן בהיסטוריה האנושית, בו מגיח משורר ואיש רוח, שבשיריו הקטנים מצליח לנטוע סימני שאלה גדולים בנשמתו של דור שלם. לא היתה פרה קדושה, חוק, נורמה, או כל ערך מודרני אחר, שברסנס, בדרכו המיוחדת, לא קרא עליו תגר: החל בסמכות המדינה להטיל פסק דין מוות על אדם ("הגורילה"), דרך טמטום המלחמה ("המלחמה של 1914-1918" ו"למות בעד רעיונות"), הניכור החברתי ("שיר-אוברן"), ועד מוסד הנישואין ("האי בקשה להינשא"), ובתוספת שירים רבים העוסקים בצביעות החברתית היומיומית. מצד אחד שזר ברסנס סיפורים קטנים, לעתים ממש רומנטיים - אבל עם ארס בקצוות - על אהבות נעורים פריזאיות ("ריקושט", למשל), ומנגד עסק באובססיביות במשמעות הזקנה והמוות ("הזקן" ו"מרטן המסכן"). הצרפתים, איך לא, כל כך הזדעזעו ממנו עד שלא נותרה להם ברירה, אלא להפוך אותו למוזיאון.

סטאלין, אורסון וולס וויזיגות

הוא נולד בעיר סט שבדרום צרפת בשנת 1921. הוריו רצו שיהיה פקיד, אך הוא העדיף להגיע פריזה - ללא מקצוע או כל מאחז קיומי אחר - אל הלא-נודע ואל המלחמה. לאחר שהות במחנה כפיה גרמני בשנת 1943, שם כתב כמה משיריו הראשונים שמאוחר יותר ייחשבו ליצירות מופת ליריות ("הזקן", למשל), הצליח לברוח מגרמניה וחזר לפריז של אחרי המלחמה, שם התמסר ליצירה, כשהוא שוהה בספריית הרובע ה-14 וחי בעוני וצנעה. "אני חושב שמושרש בי אינסטינקט נגד סמכות ומוסכמות", אמר פעם. "מגיל 15 חייתי בעולם אלטרנטיבי. העולם שהציעו לי לא התאים לי, אז בניתי לי עולם אחר לידו".

בשנת 1952, כשהוא בן 31, פגש בזמרת פטאשו, לה ניסה לתת, לראשונה, כמה משיריו, אך היא הצליחה לשכנעו כי "יש לו האישיות הנכונה לשיר אותם, ויש לו פנים שלא דומות לאף אחד אחר בעולם".

בביקורת הראשונה עליו, אותה כתב העיתונאי-קולנוען רנה פאלה בעיתון "לה קאנר אנשנה" (הברווז הכבול), נעשה הניסיון הראשון להסביר את הדמות המטאורית החדשה: "הוא דומה בעת ובעונה אחת לסטאלין ולאורסון ווולס, לחוטב עצים מקלבריה, לוויזיגות ולשפם עבות. קולו נדיר, בוקע דרך קרקורי הצפרדעים שבאופנה. זה קול בצורת דגל שחור, או שמלה המתייבשת בשמש, או מכת אגרוף על הכומתה, קול שמתקוטט, שיוצא לצוד פרפרים".

הוא הוחתם במהירות ב"פיליפס" וזכה להצלחה מיידית. שיריו התחברו במהרה לקהלים שונים: סטודנטים ואינטלקטואלים שהיו צמאים למושיע רוחני בעידן של חוסר ודאות, אך גם לקהלים אחרים, שמצאו חום ברוך ובפשטות שנבעה מהקול החכם הבוגר. "מעולם לא האמנתי בפתרונות קיבוציים", אמר פעם ברסנס, "והואיל שאסתטית ומוזיקלית אני מתנגד לייעול, אינני מבקש לתת הסברים, להטיף מוסר ולהראות את הדרך שצריך או לא צריך ללכת בה, אני בעצמי לא יודע. מה שאני יודע זה להעניק שירים קטנים שמעניקים כמה דקות של אושר".

החזירים והזונות

הפואמות שלו נכתבו במיטב המסורת של השירה הצרפתית תוך שהן יונקות ממגוון רחב של תקופות: החל משירת המאה ה-19 ועד לשירת מי הביניים של פרנסואה ויון - גאנגסטר, שודד ופואטיקן שנחשב בעיני רבים לגדול המשוררים הליריים הצרפתים בכל הזמנים. השפעתו העצומה על ברסנס ניכרת היטב בשירים רבים (אגב, ברסנס אפילו הקדיש לו שיר מיוחד בשם "איש ימי הביניים"), אבל בעיקר בהתגייסותו למען הזונות של פריז, תוך שהוא יוצא בהומור וזעם חסרי תקדים נגד "החזירים והשמנים", שמנצלים וזורקים. על שירו הזועם "קינתן של יצאניות", קיבל מכתב מיוחד: "ז'ורז' ברסנס היקר, אנחנו מודות לך על שיריך היפים שעוזרים לנו לחיות. על החתום: ארגון הזונות של פריז".

מבט חטוף בשיריו עשוי לרמז על שמאלן מרקסיסט שצובע את מאבק המעמדות בסיפורים עם מוסר השכל, וכאמן המגויס למען פשוטי העם, אך ברסנס היה אנרכיסט למהדרין. הוא בז לטכנולוגיה, לכסף, לרעיון האומה ולכל חוק חברתי נושן, ובעיקר לכל אידיאולוגיה. "אינני פילוסוף ולא סוציולוג", העיד על עצמו, "אבל אני מחבר שירים. משורר זוטר, אבל בכל זאת משורר. אינני מרבה לדבר על פרחים כי איני טוב בזה. אבל הכל כאן: קרש, עץ, קברן, בעיות היומיום הקטנות שמצטרפות אל האחרות", ואותם הוא הפך לדימויים נצחיים שאמרו הכל על הנפש האנושית.

הפופולריות של אלבומיו איפשרה לו חיי מותרות, אך הוא התגורר, עד למותו, באותה דירה פריזאית ישנה. את אלבומיו הקליט תמיד עם שתי גיטרות וקונטרה-בס, ואת רובם הספיק לסיים ביום הקלטות אחד. מה שמאוד מפתיע ביצירתו היא העובדה כי רק השתבחה והתפתחה עם השנים. ממבנים מוזיקליים מינימליסטיים בתחילת דרכו ("מרגו האמיצה", למשל) ברסנס ייבא לתוך המוזיקה שלו יותר ויותר השפעות מגוונות של ג'אז ומיוזיק-הול, אותן הסב ללחני שנסון צרפתיים חדשניים ועשירים. אלבום הג'אז של שיריו שהוקלט לקראת מותו, הוכיח עד כמה המוזיקה של ניו-אורלינס היתה קרובה לשלו.

נשארנו עם סרג' גינסבורג

בשנות השישים היתה יצירתו מוערכת בכל העולם. יוצרים אירופאיים שונים הקליטו את שיריו, וגם יוסי בנאי הקליט אלבום משיריו, שתורגמו לעברית (ולא תמיד בהצלחה) על-ידי פזמונאים שונים. יוצרים צרפתיים צעירים, כמו מקסים לה פוריסטייה, שהעריצו אותו, ניסו להמשיך את דרכו, אך זה היה מעט גדול עליהם. מה שחורה יותר מכל היא העובדה שכיום, למרות ההערכה אל ברסנס כאחד המונומנטים התרבותיים החשובים של צרפת במאה האחרונה, השפעתו בשדה המוזיקה הפופולרי כמעט ואינה מורגשת. כלומר, בטוח שישנם יוצרים רבים שהיו רוצים ללכת בדרכו, אך עד עתה הם התקשו להגיע אל ההמונים. אולי האשמה היא בהעדפותיה הנוכחיות של התקשורת הצרפתית, באימפריאליזם האמריקני ששינה את כללי המשחק, או שבאמת אין מספיק כשרונות גדולים בשטח, אבל מי היה מאמין לפני עשרים שנה, כי דווקא סרג' גינסבורג יהיה האמן הצרפתי הכי משפיע של תחילת האלף החדש.