מיסיונרים של טעם טוב

האנושות, זה ידוע, אוהבת לקטר. האנושות מהדגם היהודי, עשתה מזה תחביב עיקרי, מסחר זעיר וגם אמנות (וודי אלן), הגן הישראלי עשה מזה מותג אופי מחורבן בכל יבשת תיירותית, והמוטציה התל אביבית הוציאה מקומונים.

ערוצי הרדיו הישראליים הם יעד חביב במיוחד על אגרופי הביקורת של אותם מקומונים, מבקרים מטעם עצמם בפורומים באינטרנט ותקשורתנים אליטיסטיים מתנשאים בכלל. השארנו מישהו בחוץ?

הסיבה לקיטורים לא הולכת להשתנות. מי שנמאס לו מהפרפרים הלעוסים של אורי בנאי המושמעים תכופות בגלגל"צ ובמקבילותיה האזוריות, ישמח לשמוע שכמה אופציות חלופיות עומדות לרשותו. אז מאיפה הן צצו?

מה טוב במיינסטרים

יחסית לתגובות המגננה הרגילות מאנשי רדיו, תגובתה של דורית גבירצמן, מנהלת מחלקת המוזיקה של רדיו תל-אביב, פרקטית יותר: "הרוב המכריע של התחנות המצליחות בעולם הן תחנות שמשדרות מיינסטרים. מיינסטרים משתנה לפי התרבות של אותה מדינה, והמימדים שלה. כך, תחנות באנגליה יכולות להרשות לעצמן להיות בעלות טעם מוזיקלי יותר מגוון: 'וירג'ין רדיו' כבר מזמן משדרת פופ וניינטיז ו'קפיטל רדיו' היא תחנת שמשדרת להיטי טופ 40. אלה התחנות הכי מצליחות באנגליה, שהיא מובילה תרבותית. במקרה כזה תחנה יכולה להרשות לעצמה להיות קאטינג אדג'". בכל זאת גבירצמן מקנחת במגננה אופיינית: "שיפסיקו לצאת נגד תחנות בתואנה שהן עושות עוול לתרבות. מטבעה של תחנה מסחרית שהיא תרצה לשרוד. אנחנו מדברים על סקרי שוק, סקרי דעת קהל".

גבירצמן גם מספקת את ההנמקה הרשמית לקו המוזיקלי של רדיו תל-אביב: "אנשים מתייחסים למוזיקה כמו לטפט, כמו לרקע, וזה טוב שהשירים מוכרים, ולא מעצבנים את האוזן. זו הפונקציה של מוזיקה לרוב האנשים. האנשים שרוצים ללמוד ולהתחנך, יש להם בעיה".

אבל גם ל"בעיה" יש פתרון, על פי גבירצמן, שבתחנה בה היא עובדת מוקדשים חמישה לילות לשידור מוזיקה שאינה מיינסטרים. "יש יותר אופציה לפתוח תוכניות מתמחות ברצועות אוף-פריים. זה ממילא לא זמן שאנשים נוסעים על הכביש, והרדיו יכול להרשות לעצמו, בשעות שהן לא פריים-טיים, לתת לקהל אחר לבוא ולהקשיב".

אל הקהל האחר הזה, שרוצה ללמוד ולהקשיב למוזיקה שתעניין לו את האונות, מוזיקה עכשווית מהתחומים שלרוב מתוייגים תחת הערך הכוללני "מוזיקה אלטרנטיבית" - ערך שהפך קצת ריק מתוכן עם מפץ התוויות הגדול בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית - מרעישות עכשיו כמה תוכניות רדיו מצוינות. יש לציין שהפריחה הזו הגיעה אחרי כמה שנים של יובש יחסי בתחום, שהחל דווקא עם פריצתן של התחנות האזוריות. בימים אלה מסתמנת עליה במבחר התוכניות שמציעות מוזיקה פחות פופולרית, וניתן להאזין להן בכמה נקודות על הסקאלה.

שליחות רעשנית

לכל אחת מהתוכניות האלה האופי והקו המוזיקלי שלה. המדריך החלקי שנביא כאן יזכיר כמה תוכניות, רובן בעלות אוריינטציה אלקטרונית, שהמשותף להן הוא המטרה להרחיב את אוצר הקישורים המוזיקלי של המאזין ולסמן את הגבולות ואת השורשים של המוזיקה שהן מגישות. המגישים והעורכים של תוכניות אלה הם שליחים מיסיונריים של טעם טוב, שמעשירים את הקהל שלהן גם במידע אינטליגנטי על הארוחה המוזיקלית המגוונת שהם מגישים, ומתווכים בין המאזינים הצמאים לבשורות המוזיקליות האחרונות בתחומים שמרתקים אותם. חלק מהתוכניות האלה הן מצרך משלים או חלופי, לאלה המשתלבים בסצינה הקלאברית המשגשגת פה כל כך.

לכל אחד מהמתווכים האלה יש אפיונים מקצועיים אחרים, אבל לכולם יש את הדבר הזה שעליו מדבר אבירן שפר, מגיש שתי תוכניות אלטרנטיביות ברדיו BU: "יש את ההנאה הזו לשדר לאנשים דברים שאתה אוהב, אין מה לעשות, זו אובססיה, לשתף אנשים בכמה שזה טוב. אני חייב לחלוק את הגאוניות של זה, אתה חייב לשתף אנשים בעניין".

ובכך לא נגמר הרווח. שוב ושוב "גולשים" קטעים שתפסו את האוזן בבשר למעבר כשר להשמעה בפריים טיים. כך היה עם מובי ועם גרוב ארמדה, למשל, וכך מסתמן עם הקטע החדש של פט בוי סלים שמסמפל את "Bird of Prey" של ג'ים מוריסון. הוא הושמע השבוע בתדירות גבוהה בכמה מהתוכניות שיוזכרו כאן, ונראה שהוא על הסף של חציית הקו מהגטאות הרדיופוניים האלטרנטיביים לרשימות ההשמעות היומיות.

חוויה אינטימית

האזנה לתוכניות רדיו אלטרנטיביות היא אחת החוויות האינטימיות היחידות שנותרו בתרבות העכשווית שלנו. בהליך הזה שבו אתה - או את, לצורך העניין - מחכה למועד שידור התוכנית במיוחד, דוחה תוכניות אחרות, מתעלם מהפרעות רקע, מתמסר להקשבה אקטיבית של החוליה החדשה בתוכנית, ושותה גם את האינפורמציה הנלווית, יש אינטימיות גדולה ובסופו של דבר קשר רגשי. הטפט המוזיקלי של הרדיו המופעל ברקע ברצועות שידור אקראיות, יכול לספק דקות כאלה ואחרות של התרוממות רוח, אם הוא מצליח לחדור פנימה מבעד לרעשי היום יום, אבל הוא לא יצליח לעולם להעביר את המאזין מסע גילויים שעתיד להפוך לחלק מהנכסים הרוחניים של המקשיב כמו התוכניות המדוברות בכתבה הזו. החוויה הזו מזכירה את תוכניות הרדיו האישיות בשלהי שנות השמונים, הבולטות שבהן היו "הפסקת עשר" של מיכל ניב ז"ל, ששודרה בגל"צ, "קצת אחרת" של אורלי מורג ויוסי כסיף ברשת ג', רצועות מיוחדות ב"ציפורי לילה" של גל"צ (יעקב גלעד, גל אוחובסקי), ועוד כמה אחרות. בקוסמוס תרבותי שהכיל ערוץ טלוויזיה יחיד ואפס גישה למוזיקה חדשה, רלוונטית ומעניינת מחו"ל, במיוחד לדיירי פריפריות, הן היו הלחמניות היחידות שהזינו את מגישי התוכניות העכשוויים, וחלק (מובחר) מבני הדור שלהם.

קישורים לכתבות על התוכניות הנבחרות ב"כתבות נוספות" בטור הימני