ואליס בארץ הפלאות

פיליפ ק. דיק מתויק מבחינה תרבותית, סגנונית ומו"לית כ"מדע בדיוני" אולטימטיבי. אבל אחרי שנחשפים ליצירה המופרכת "ואליס", מבינים שהוא נמצא בתוך הז'אנר בדיוק כפי שהוא עומד מעליו ומוציא לו אצבע משולשת. מיקומו על המדף יחד עם פנטזיות לנער החרמן והמתחצ'קן הוא קצת לא הוגן. מצד שני, אין לו שום מיקום אופטימלי אחר. הוא מרחף בחלל. הוא גאון מדי בשביל הממוצעים, ופסיכוטי מדי בשביל הגאונים.

"ואליס" הוא סכיזופרניה פואטית עם הומור חד, מבריק ובלתי-הגיוני בעליל של דאגלס אדמס, שפוגשת הפרעות נוירולוגיות סטייל אוליבר סאקס. מעין "מבוך הצרעות" של איאן בנקס בגירסה טרנס-גלקטית. מצרך נדיר בעשור שבו מייצרים כותרים רק כדי שאיזה מפיק סוג ב' יוסיפם כמצבה בבית הקברות של ערוץ הסרטים.

זהו ספר קשה לעיכול ומטריד, מסוג הספרים שכדאי שתזנח כבר בהתחלה במידה שאתה מועד לשגעון, אלא אם כן בדקת את זכויותיך לפי הביטוח הלאומי והרפואי. הנראטיב הולך בערך ככה: פאט הורסלאב מאמין שזברה שהיא אלוהים הגיעה מפלנטה במערכת כוכב סיריוס, הדיחה את שלטון העריצות של ריצ'ארד ניקסון ב-1974, ומתעתדת להקים ממלכה שלמה והוגנת על פני האדמה. אבל היא לא מצליחה לרפא את חברתו של הורסלאב מסרטן, להציל חברה אחרת שקפצה אל מותה מהקומה העשירית או להושיע את סופיה, תינוקת בת שנתיים שנפשה עשויה טכנולוגיה עתידית והיא בעצם המשיח. לכל זה אחראי "אני מספר" מפוצל אישיות, פליט מדור הביט, שמקיץ לתוך מציאות כואבת ופוסט-טריפית שנראית כמו סרט מדע בדיוני דל תקציב.

אלטרנטיבה להגיון

קריאת "ואליס" בבת אחת מצריכה מנת שינה יומית של חולה מונונוקליאוזיס, או צפייה אינטנסיבית בקומדיות חלולות בערוץ 3, כדי לצאת ממצב הצבירה המיגרני. אם מנסים לקלף את שכבות הטירוף מגלים שהפסיכוזה הלירית הזו מושתתת על רגשות אנושיים קונפורמיים לחלוטין. הורסלאב, פיל, או איך שלא קוראים לגיבור - כולם בעצם איש אחד - לקח יותר מדי סמים, ומתו לו יותר מדי חברים. קשה לו להתמודד עם זה באמצעות כלים הגיוניים. אז הוא מוצא אלטרנטיביים, ונאחז בתיאולוגיה קיומית הסותרת את עצמה בכל פעם שחתול נדרס על ידי מכונית ולא מצליח לחשב את קיצו לאחור. תיאולוגיה המתעמתת עם פרדוקסים נוסח זנון כמו: "אם אלוהים יכול לעשות הכל, האם הוא יכול לבנות תעלה כל כך רחבה עד שלא יוכל לקפוץ מעליה?" ועם תובנות כמו: "המלט לא נכתב על ידי שייקספיר, אלא בסך הכל על ידי אדם ששמו שייקספיר". תיאולוגיה שמסתבכת בחורים הכי שחורים ואפלים של היקום, ולא מצליחה כל כך לצאת משם.

אולי טוב ש"ואליס" יוצא בעשור מדברי ובינוני שכזה. בקונסטלציית זמן אחרת ופחות צינית אנשים עוד היו מאמינים לכל מה שכתוב בו, נוסעים להודו כדי לחפש את הזברה שהיא יחידת מידע אורגנית, מדברים על כוחות אור ואופל השולטים ביקום בלתי הגיוני מהגדרתו, דוחסים כימיקלים למוח ואומרים שנפתחו להם הצ'אקרות. בעצם, אנחנו כן נמצאים בעשור כזה, לא?

"ואליס", פיליפ ק. דיק. תרגום: אסף כהן. הוצאת אודיסיאה. 304 עמ'