למוות יש ממשלה

דילן תומאס כתב פעם שיר, בעקבות מלחמה, שכותרתו בעברית היא "ולא תהיה למוות ממשלה". בישראל יש למוות ממשלה. המוות מושל פה והממשלה היא ממשלת מוות. על כן, הדבר המדהים ביותר בנוגע לפיגוע אמש בירושלים, כמו בנוגע לכל הפיגועים, הוא התדהמה.

מערכת התעמולה והאינדוקטרינציה הישראלית מצליחה לדווח על הפיגועים הללו כאילו הם מנותקים מכל מציאות ישראלית. הסיפור המוצג באמצעי התקשורת הישראליים (והאמריקניים) הוא סיפור שבו יש רוצחים "ערבים" וקורבנות ישראלים, שכל חטאם הוא שביקשו שבעה ימי חסד.

אולם מי שזוכר לא שנים אחורה אלא שבוע אחד אחורה, או יומיים אחורה או מספר שעות אחורה, יודע שהסיפור הוא אחר. יודע שהפיגוע האחרון וזה שלפניו הם חוליות בשרשרת של אירועי דמים מחרידים שאינם פוסקים כבר 34 שנה, והסיבה להם היא רק אחת: כיבוש אכזרי. כיבוש שכולל השפלה, הרעבה, ניתוק מקורות פרנסה, פיצוץ בתים, עקירת מטעים, רציחת ילדים, מאסר של קטינים בלי דין ובלי משפט בתנאים מחרידים, מות תינוקות במחסומים והונאה פוליטית.

בשבוע שעבר, לאחר רצח אבו-הנוד, פנתה אלי כתבת "ידיעות אחרונות" ושאלה אם "הוקל לי". אם לא חרדתי ש"רוצח כזה מסתובב חופשי". לא הוקל לי, אמרתי לה, ולא יוקל לי עד שרוצחי הילדים הפלסטינים יפסיקו להסתובב חופשי. רצח הילדים הללו , כמו רצח אדם חשוד ככל שיהיה, בלי דין ובלי משפט, רצח ילד בן 10 אתמול, זמן קצר לפני הפיגוע, מבטיח לנו שמעתה אף ילד בישראל לא יוכל ללכת בבטחה לבית הספר. כל ילדי ישראל ישלמו מעתה על מותם של חמשת הילדים בעזה ושל עוד ילדים בג'נין, ברמאללה, בחברון.

הפלסטינים למדו מישראל, שעל כל קורבן יש לשלם בעשרות ובמאות. הם הכריזו פעמים רבות שכל עוד לא יהיה שקט ברמאללה ובג'נין לא יהיה שקט בירושלים ובתל אביב. על כן את שבעת ימי החסד והשקט לא על הפלסטינים לכבד, אלא על צבא הכיבוש לישראל.

ביום שישי התבשרנו שהפוליטיקאים משני הצדדים הצליחו להגיע להסכם שלום ביריחו על מנת לפתוח שוב את הקזינו שממנו הם מרוויחים. ללא התערבות אמריקנית, ללא ועידות פסגה, סתם כך, באמצעות עורכי דין ואנשי עסקים, שהבטיחו לכל אחד מה שצריך. פירוש הדבר שהריב איננו בין "המנהיגים", וכשהדבר נוגע להם באמת (שלא כמו דם ילדינו) הם מצליחים להגיע להסכמים מהירים וחלקים.

בשורה זו מחזקת בי את האמונה שכולנו, ישראלים ופלסטינים, קורבנות של פוליטיקאים שמהמרים במשחקי כבוד ויוקרה על חיי ילדינו, שמן הסתם שווים בעיניהם הרבה פחות מאסימונים של רולטה.

אבל הפיגועים כנראה משרתים מדיניות ישראלית. מדיניות שרוצה שנשכח שהמלחמה היום היא על שלום ההתנחלויות ועל המשך הכיבוש. מדיניות שמדרבנת נערים פלסטינים להתאבד עם ילדים ישראלים בבחינת תמות נפשי עם פלישתים, על מנת למכור לנו אחר כך את הסיפור ש"הם רוצים גם את תל אביב וגם את יפו" וש"אין עם מי לדבר", תוך חיסולם של כל אלה שאולי היו יכולים לדבר.

עכשיו, כשאנחנו יודעים שמנהיגינו יכולים להגיע לשלום כשמדובר בכסף, יש לדרוש מהם להגיע לשלום גם כשמדובר בעניינים פחותים יותר כמו חיי ילדינו. עד שלא נקום – כל ההורים בישראל ובפלסטין – נגד הפוליטיקאים, ונדרוש מהם לדכא את תאוות הכיבוש וההרג שלהם, ימשיך השכול לשלוט בנו, וממלכת הילדים התת-קרקעית שמתחתנו תמשיך לשגשג. אימהות, שמאז ומעולם זעקו בקול ברור בעד החיים ונגד המוות, צריכות לקום ולהתנגד להפיכתם של ילדינו לרוצחים ולנרצחים, לחנך את ילדיהן שלא יתנו יד למזימת הרשע ולחייב את הפוליטיקאים החוזרים ואומרים "ישחקו הנערים לפנינו" לפנות את מקומם למי שמסוגל לשבת ליד שולחן הדיונים ולהסכים על שלום אמיתי וצודק, מתוך דיאלוג שמטרתו לא "לסדר" ולתחמן את האחר, לא להשפיל את השני ולהוריד אותו על הברכיים, אלא לדבר על מנת להגיע לפתרון שלוקח את האחר בחשבון, פתרון נטול גזענות ונטול הונאה. אחרת לא יחדל המוות למשול בנו.

ברצוני להציע להורים שטרם איבדו את ילדיהם שיביטו מדי פעם אל מתחת לרגליהם ויקשיבו לקולות שעולים מממלכת המוות שעליה הם דורכים יום יום ושעה שעה, כי בינתיים רק בממלכה זו יודעים הכל שאין שום הבדל בין דם לדם, שאין שום חשיבות לצבע העור או לצבע תעודת הזהות, שאין שום חשיבות איזה דגל מתנוסס על איזה הר ולאן מפנה כל אחד את מבטו כשהוא מתפלל.

בממלכה הזו שוכבים ילדים ישראלים לצד ילדים פלסטינים, חיילי צבא הכיבוש לצד המתאבדים, ואיש לא זוכר שם מיהו גולית ומי דוד, כי שם כולם מפוכחים, כולם יודעים שרימו אותם, שהונו אותם ושפוליטיקאים חסרי רגש וחסרי מצפון הימרו על חייהם כפי שהם ממשיכים להמר על חיי כולנו. רק אם נעצור את אלה שאנחנו נתנו להם, בבחירות דמוקרטיות, את הזכות להפוך את ביתנו לזירה של רצח בלתי פוסק, נוכל אולי להשיב חיים למקום הזה, ולא תהיה למוות ממשלה.

ד"ר נורית פלד–אלחנן, איבדה את בתה בפיגוע במדרחוב בירושלים לפני ארבע שנים; זוכת פרס סחרוב לשלום ולחופש הדיבור 2001 מטעם הפרלמנט האירופי