עושים חיים

ביקורות טובות בעיתון ישראלי הן מצרך יקר המציאות, ואולם נדמה כי שתי סדרות חדשות פיצחו לאחרונה את הקוד. מדובר בשתי סדרות דוקו-סואפ, "ירוקות" (ערוץ YES+), המביאה את סיפורן של טירוניות ומפקדותיהן במחנה 80, ו"הארמון" (ערוץ 1), שעוקבת אחר עובדי ואורחי מלון "הרודס" באילת. הסדרות, המשודרות בשבועות האחרונים, קצרו ביקורות חיוביות (בדרך כלל) ואפילו רייטינג לא רע, היכן שניתן למדוד אותו (בערוץ 1). האם לאור ההצלחה אנו צפויים למבול של דוקו-סואפס? וחשוב יותר: מה זה בכלל דוקו-סואפס?

דוקו-סואפ למתחילים

"ההגדרה הברורה ביותר של דוקו-סואפ נובעת מהיותה, קודם כל, ז'אנר דוקומנטרי", מבאר נתן כספי, ראש המחלקה הדוקומנטרית בערוץ 1. "זוהי סדרה תיעודית שבנויה על פי עקרונות אופרת הסבון, אלא שכל הדמויות בה אמיתיות: ללא שחקנים וללא תסריט ברור". ד"ר עלינא ברנשטיין, מומחית לטלוויזיה בריטית, מסבירה כי אלמנטים "סואפיים" כוללים, בין היתר, ריבוי עלילות, ריבוי דמויות ולעיתים גם דגש על יחסים רומנטיים.

עיקרון מרכזי נוסף בדוקו-סואפס טמון בריקוד המתבצע בין עלילות הגיבורים הקבועים לבין עלילותיהם של גיבורים "זמניים", המתחלפים בכל פרק. "הדוקו-סואפ מצולמת דרך כלל במקומות בהם ישנה תנועה רבה של אנשים", מסבירה ד"ר ברנשטיין, "וכך, היא מביאה את סיפורם של העובדים הקבועים, ולא מזניחה גם את הטיפוסים הנקלעים למקום". לא הבנתם? תחשבו רגע על "הארמון": סיפורם של עובדי המלון – הגיבורים הקבועים - שזור לאורך הסדרה כולה, בעוד כל פרק מתובל בסיפורם של הגיבורים המתחלפים - אורחי המלון השונים.

"הז'אנר מתעסק באנשים הפרטיים, בגיבורי היומיום, בדרמות הקטנות שלהם, בהתלבטויות שלהם", פורטת את ההגדרות ציפי ברנד, במאית "ירוקות". "למעשה, הסרטים הדוקומנטריים הרגילים הם כמעט דוקו-סואפ, אלא שבהגדרת הדוקו-סואפ מותר לכאורה לעשות מניפולציות על מנת להסביר טוב יותר את העלילה. יש קצת יותר חופש לצאת מהכללים של הקולנוע הדוקומנטרי, יש יותר תעוזה בימויית. בהתחלה, הצילום היה מאוד כרונולוגי, מותאם ללו"ז של הצבא: שיעור נשק בשתיים, שיעור נשק בשש וכו'. אבל היה לי ברור שאני מחפשת להעביר את הסיפור דרך הגיבורים. חייבים גיבורים קבועים".

איך הכל התחיל?

"הסרטים הדוקומנטריים מתפתחים במהלך השנים והז'אנר החדש הוא חלק מההתפתחות", אומר כספי, "הדוקו-סואפ הראשון שאני מכיר נקרא "Sylvania Waters" והוא הביא את סיפורה של משפחה אוסטרלית שחיה בפרבר בסידני". הסדרה, שהופקה בשילוב כוחות אוסטרלי-בריטי, צולמה במשך שישה חודשים והביאה את סיפורם של בני הזוג הבלתי-נשואים נולין בייקר ולורי דונהר. על פי ההסכם עם המשפחה, צוות הצילום התגורר בבית והיה רשאי לצלם "בכל מקום, בכל שעה – מלבד מצבים בהם בני הבית נמצאים בשירותים או מתנים אהבה" – כך על פי הדף המוקדש לסדרה במוזיאון התקשורת המשודרת. במהלך הסדרה צצו בעיות השתייה של נולין, הגזענות של לורי ומתחים בין-אישיים אחרים, שפעפעו מתחת לפני השטח. עם שידורה יצרה הסדרה שערורייה כאשר המפיק בפועל, פול ווטסון, הואשם בבחירת דמויות שיתאימו לסטריאוטיפ האוסטרלי, כפי שהוא נתפס על ידי הבריטים: חומרני, וכחן, לא תרבותי, שתיין ובעל נטיה לצבור רכוש.

על פי מוזיאון התקשורת המשודרת, זו לא היתה החשיפה הדוקו-סואפית הראשונה. "Sylvania Waters", ששודרה ב-1992, התבססה על "The Family" הבריטית מ-1978, שהביא את סיפורה של משפחת ווילקינס מרידינג. סדרה דומה מוקדמת יותר - "An American Family" - שודרה בארה"ב בשנת 1973 והביאה את סיפורה של משפחת לאוד מסנטה-ברברה. מצלמות הטלוויזיה תפסו שם את האשה דורשת גט מבעלה ואת אחד הילדים יוצא מהארון.

למרות ההתחלה המוקדמת והשורשים הנטועים בשנות השבעים, מקובל לסמן את תחילת פריחת הז'אנר ממחצית שנות התשעים ואילך. "בסוף שנות התשעים, הצלחת הדוקו-סואפ באנגליה היתה כל כך גדולה עד שב-BBC יצא מסמך פנימי ששאל אם זה מה שהערוץ צריך לעשות, בהיסחפו אחר היתר", מספרת ד"ר ברנשטיין. "למיטב ידיעתי, הדוקו-סואפ הראשון שהצליח באנגליה בשנות התשעים היה 'בית ספר לווטרינרים'. סדרות נוספות שמאוד הצליחו היו על בית מלון ("Hotel"), בית חולים וספינת שעשועים ("Cruise")".

הסדרה האחרונה, אגב, היתה זו שמשכה את תשומת לבם של אנשי הערוץ הראשון. "עקבנו אחר סדרות הדוקו-סואפ הבריטיות, בעיקר אלו של הבי.בי.סי, וזו שמשכה את תשומת לבנו מתרחשת על ספינת שעשועים באיים הקאריביים", מספר נתן כספי, "היא נקראת Cruise".

הרבה יותר נוח

ניתוח מאפייני הדוקו-סואפ יגלה כי באופן יחסי, הז'אנר טומן בחובו מעלות רבות. "יש בדוקו-סואפ אלמנטים מאוד מפתים מפני שהוא מכיל הרבה יתרונות של דרמה, בלי החסרונות", מפרשת ד"ר ברנשטיין. "לא צריך שחקנים קריזיונרים, לא צריך תסריטאים והקהל אוהב את זה. התברר שבכל מיני ז'אנרים אנשים אוהבים לראות את המציאות בטלוויזיה שלהם והם לא צריכים להגיד לעצמם 'זה רק טלוויזיה'. במובן הזה, הדוקו-סואפ היא קצת שכנה של 'פספוסים', למרות שמדובר בז'אנר שונה לגמרי. היום יש שעות שידור רבות שצריך למלא. אם יש אפשרות לתוכן שהקהל אוהב ולא עולה הרבה מאוד כסף, זה בינגו מטורף".

"דוקו-סואפ לא זול יותר", אומר כספי, אך נמלך בדעתו, "במחשבה שניה, היא אולי זולה יותר כי היא מתרחשת במקום אחד להבדיל מסדרות אחרות שמצולמות במספר לוקיישנים". לדברי יונה ויזנטל, סמנכ"ל התוכן של YES, עלות דוקו-סואפ אינה זולה כלל ועיקר, אלא דומה, פחות או יותר, לז'אנרים אחרים כגון דרמה או סיטקום. "עבור פרק של חצי שעה טלוויזיונית שילמנו ב'ירוקות' קצת יותר מחמישים אלף דולר", מסביר ויזנטל, "יש כללים בשוק שמדברים על מחיר ממוצע של ז'אנר עליון – אלפיים דולר לדקה. בכל ז'אנר אתה משלם יותר על דברים אחרים – פעם על הצילום, פעם על הכתיבה, פעם על הטאלנטים. בדוקו-סואפ יש מספר מטורף של ימי צילום".

תחילת הגל הישראלי?

כל מפיק יודע כי הצלחותיהם של ז'אנרים טלוויזיוניים מגיעות בגלים וכי החוכמה היא לתפוס את ראשיתו של הגל. "בבריטניה, הגל הנוכחי התחיל באמצע שנות התשעים אבל היום הוא כבר דעך", אומרת ד"ר ברנשטיין, "זה לא שאין בכלל, אבל יש הרבה פחות. למה? הם עשו את זה עד זרא. כולם התחילו לעשות את זה ולאנשים פשוט נמאס". תקווה להצלחת הז'אנר נשמעת מפיו של כספי. "זה ז'אנר מאוד אנושי והוא יוצר הזדהות גדולה של הצופה עם הגיבורים, אבל הוא חייב להיות רלוונטי ועשוי במקצועיות". על פי הצלחתן של "ירוקות" ושל "הארמון", נדמה כי הגל הישראלי מצוי רק בראשיתו, אלא אם יתחילו היוצרים – השחקנים והתסריטאים – לצאת לרחובות.