נהרות של מורפיום

הייאוש על פי בורוז

"ג'אנקי" הוא גרסת ההרואין של דיימון ראניון. עולם של אנשי שוליים, נערות מפוקפקות וטיפוסים עם כינויים כמו "אריק הפייגלה", "האירי", "הבייגלה" ו"רוזה פנטופון". שלא כמו ראניון, בורוז לא מצפה לכם את הביבים בנייר כסף מנצנץ. הוא פותח את נייר הכסף כדי לחשוף את האבקה הלבנה שבתוכו. אין כאן הומור, רק כאב.

"ג'אנקי" נכתב לראשונה תחת שם העט של בורוז, וויליאם לי, ונדחה בשאט נפש מכל מקום אפשרי. רק תנועת ה"ביט" וילדי הפרחים על טקסי ה-LSD שלהם, הוציאו את הדו"ח הלאקוני והמדהים הזה מתהום השכחה. בניגוד להזיות האפלות והמהפנטות של "ארוחה עירומה", "ג'אנקי" הוא טקסט אוטוביוגרפי שמתעד את שלבי התמכרותו של בורוז לסמי הנגזרת האופיאטית בניו יורק של שנות הארבעים.

לא תמצאו כאן את מועדוני הג'ז המשגשגים ואת העיר הגדולה והאורות המבהיקים, אלא רק את הביבים. הג'אנק הוא דרך חיים, חוזר בורוז ואומר. הוא איננו דרך להשגת אושר, לא כלי שיאפשר לכם להעביר את הבעסה בסבבה, אלא חלק אינטגרלי מתאי גופו של המכור. כמו דם. תעזבו אתכם מכמה ג'וינטים שישאירו אתכם מצחקקים ומכרסמים בורקסים אצל "עמיקם" באמצע הלילה. הג'אנק כפי שבורוז מתאר אותו משטח תחתיו כל רגש אנושי מלבד הרעב. לא מאנצ'יז. רעב. כזה שאפשר להשביע רק בעוד מנת סם עד שסדר היום שלכם פועל על זמן הרואין. להשיג את הכסף (לא משנה איך – לזנות, לשדוד, לרצוח), לקנות את המנה, להזריק ולהתחיל שוב מחדש.

"ג'אנקי" הוא אולי הספר המנוכר ביותר שיצא למדפים השנה, והוא מנוכר מאחר והמוטיבציה של גיבורו שונה באופן יסודי מאלו המוכרות לנו. אין כאן חיפוש אחר אהבה, כסף, כבוד או ביטחון, אלא רק אחר אותו רגע בו התאים הרעבים של המכור מקבלים את המנה שלהם. במובן הזה, "ג'אנקי" הוא ספר מדע-בדיוני לכל דבר ועניין, מאחר וגיבורו הוא חייזר שגר על כוכב הלכת הרואין. יצור זר לנו, שמילים כמו מוסר, חוק ואמונה לא רק שלא קיימות במילון שלו, אלא אין להן שום מקבילה

בשפתו. אל תחפשו עלילה, כי אין. אל תבקשו רגש, כי הוא נמחק בנהרות של מורפיום. מה שנשאר הוא הדמות הראשית היחידה של הספר הזה ואבחנותיה החדות כמחט תת עורית – הג'אנק.

התקווה על פי דיוויס

מדהים איך שני ספרים שעוסקים לכאורה באותו נושא עצמו – ההתמכרות להרואין, יכולים להיות שונים זה מזה כמו יום ולילה, כמו "טריינספוטינג" ו"קידס", כמו סוטול וקריז. אם "ג'אנקי" של וויליאם ס' בורוז הוא הקריז, ספרו הראשון של לוק דיוויס הוא הסוטול. קנדי וגיבור הספר מאוהבים. בעיניו המיצוי והביטוי הגבוה ביותר של האהבה הזו הוא להזריק לזרוע של קנדי, וזוהי גם חוויית החדירה המשמעותית ביתור בספר. חדירות נוספות הן אלו שקנדי חווה במהלך עבודתה כזונה, שמשרתת את ההתמכרות שלה ואת הפרזיטיות של הגיבור עצמו.

בעוד שספרו של בורוז משאיר את הסקס רחוק מאחור, הרי שספרו של דייויס האוסטרלי מלא וגדוש בו, סקס על הרואין, סקס על הרואין ברביעייה, סקס בשביל הרואין. בין לבין גיבורי הספר נכנסים להריון, נכנסים לגמילה ונכנסים לבתי חולים פסיכיאטריים, כשהם מנסים שוב ושוב לנצח את אחת העובדות החשובות ביותר שבורוז מציין בספרו: ברגע שהתמכרת, אתה מת. לא תמצאו כאן את הביבים המצחינים, אלא את אורות סידני המנצנצים. במקום אנשי חוק קרתנים יש כאן רופאים לבני חלוקים הששים לעזור.

"קנדי" מנסה להציע מראית עין של תקווה, שמאחורי כל הקריזים, המחטים הנגועות והקליינטים הכרסתניים, קיימת האפשרות לגמילה אמיתית, מלאה ושלמה. אם "קנדי" היה ספר טוב, אולי זה היה מצליח לשכנע, אבל הוא לא. הוא עוד ספר שמנסה לרכב על גל ההצלחה של אירווינג וולש וחבורת הסקוטים המסוממים שלו, כולל מאפיינים עלילתיים דומים, אבל כל תיאורי הסיוטים המדממים שלו לא מצליחים לנגוע במה שבורוז ידע: ג'אנק הוא לא אהבה. הוא דרך חיים.

ג'אנקי, וויליאם ס' בורוז. הוצאת ידיעות אחרונות, מאנגלית: אהוד תגרי, 189 עמ'. קנדי, לוק דיוויס. ספריית מעריב, מאנגלית: אהוד תגרי, 262 עמ'.