תקועים ב- 48'? לא נכחיש
ערימת אבנים והברקנים של אשתקד הם שני דימויים נפלאים לתיאור עולמותיהם התרבותיים של ראש הממשלה ושר החוץ, כפי שהשתקפו בשירים שבחרו לקרוא הבוקר במשכן. אריאנה מלמד על חוסר הרלוונטיות התרבותית של מנהיגינו
לכל שר יש שיר, שנתנו לו בחוברת מטעם משרדו של מתן וילנאי, זה שאחראי על מדע, תרבות וספורט. השבוע, לציון "ארועי שבוע התרבות בסימן הספרות והשירה העברית בכל רחבי הארץ" – קחו נשימה ארוכה לפני השאלה המתבקשת, מה קורה בשאר השבועות בשנה ומה נעשה בשבוע הזה – חילקו לשרי הממשלה חוברת עם שירים, ומתן וילנאי ביקש שיפתחו את ישיבת הממשלה בדיקלום. כותרת החוברת: "עוד חוזר הניגון". לא שהניגון הלך לאיבוד, אבל הכותרת חמודה וקליטה, ופרנסי התרבות הממשלתיים נעתרו בחפץ לב. הקוראים היו כבוד ראש הממשלה, כבוד שר החוץ, כבוד השר מתן וילנאי וכבוד השר עוזי לנדאו, שבכלל לא צריך חוברת. הוא ציטט מן הזכרון שיר של אורי צבי גרינברג.
וכה אמר אריאל שרון, בקוראו את "שבועת ברית לבבות" של מי-אם-לא-אורי-צבי-גרינברג:
"אל יראונו בוכים הגויים, אל ישמעונו סופדים וגונחים / כגופים שהיכם הייאוש והם על ברכיים צונחים / אחרי תענוגם על הדם, אל יערב להם על הדמע,/ ואף לא בתנחומי אבלות של דבקי שיעבוד נינחמה. / מוטב כי יראונו אויבים: עצומי-פיות, סלעיים, / ובעינינו אפלת תהום ורשמים משדות קרב / מיום רומא עדי יום גרמאן ועדי יום אדום וערב".
עוד בשיר הזה, המלצה תדמיתית-פיזית שתגלם את הגיבור היהודי במאבקו נגד כל העולם, קצת לפני קום המדינה:
"כל גוף שכזה – הוא תותח לעתיד בלבושים, / על שדותיו הקדושים, שהם בזיעת אפו חרושים, / ועל השדות שבדם אבותיו הקדומים הם כבושים".
והמסקנה המתחייבת מגיעה בשוס שבסוף: "לא נגור גלויות. לא נלך שלוליות. נהא גוש לאום שליט אחד".
והנה גם שמעון פרס, מוציא את אלתרמן מהבוידעם, לא אלתרמן הלאומני אלא זה המתוודה על תשוקה עזה לספרים. כמו תשוקתו המתועדת היטב של פרס, הנה כך:
"ובשם הרוח בהרים, אשר יזרח חיי כאפר, / ובשם החמוטל, אחי, ובשם שפתיה הכלולות, / אשר אחת היא לאמה, אם בכפרים ואם בספר, / אשר ברה ליולדתה, אם במחול או במגילות, / ישמור האל את הגווילים לחיי עד ולחיי חלד, / ישמור מטחב ומעש ומנקמת כובש / ישמור אותם האלוהים מאווילים ומאיוולת / ומחוכמת הכסיל כמו מאש".
בתור אזרחית מן השורה, כזו שלפעמים קוראת שירה, אפילו קצת שירה עברית, תרשו לי לומר שפני השיר כפני השר. אין מה לעשות: אריאל שרון טרם השתחרר מחיבוקה של האידיאולוגיה הימנית-כוחנית-גזענית של אצ"ג. יותר מזה: השיר מסכם יפה את תפיסת עולמו של שרון, כאילו נכתב ממש עבורו. כאילו באמת הזמן עמד מלכת, מתישהו בסביבות 1948.
ופרס? הלה טרם השתחרר מהערצתו העיוורת לאלתרמן, לכל מה שמצוי בכריכות ולעצמו. הוא ושרון, ככל הנראה, כבר לא יוכלו להשתחרר מחוסר הרלוונטיות המוחלט של הבחירות שלהם למה שנעשה בחייה התרבותיים של המדינה עליה הם מופקדים. סליחה – מאז אצ"ג ועולמו המבועת והכוחני, מאז אלתרמן ותמונת-העולם הלשונית המגוייסת והמצוחצחת שלו, לא קרה כלום בשירה העברית? או אולי דווקא קרה, ורק השרים נשארו מאחור, בעידן הדינוזאורים הגדולים?
וילנאי מביא קונטרה
צעיר בדור שלם מן השניים הללו, מתן וילנאי, בחר לתת להם קונטרה מעודכנת משנת 1976, שיר של אסתר ראב. "דברים פשוטים" שמו, והוא לקוח מן הקובץ "שירים חדשים". תשמעו: "בולבול אפור/ מתנדנד/ על זלזל ערום/ באמיר-עץ/ מרוט-שלכת - /וענן פרוע / דולק מעבר לו:/ ערימת אבנים/ גדולות שכוחות /עקורות/ מהרים רחוקים/ ברקנים של אשתקד/ מתחככים זה בזה/ חורקים/ ברוח טעונת גשם".
לא גדול? לא ענק? בתור אזרחית, ובשמה של חוכמת הכסיל, תרשו לי להציע רק זאת: שערימת האבנים מהרים רחוקים והברקנים של אשתקד הם שני דימויים נפלאים לתיאור עולמותיהם התרבותיים של ראש הממשלה ושר החוץ, כפי שהשתקפו הבוקר בבחירות לגמרי אישיות שלהם בשירה עברית. ועוד, אם יותר, ניחוש אחרון: שמתן וילנאי, מלח הארץ ונציג התרבות בממשלת האחדות, ממש לא רואה עד כמה הדימוי הזה מתאים לאדוניו, כבוד השרים הבכירים ממנו. ושכל חבורת המדקלמים הזאת, מבחינה תרבותית גרידא, מן הראוי שתצטרף כבר למקהלת ישישי החבובות. אם לא בשבוע התרבות הנוכחי, אז בשנה הבאה. ובבניין תותחינו ננוחם.
