חוויה מתקנת

כשהעברית מידלדלת, כשהספרות והספר מאבדים מיוקרתם והתרבות כולה נתפסת כמין תרופה מרה, שצריך לבלוע אותה בכפית זעירה ובתוספת ממתיקים למיניהם, מעוררת היוזמה להוציא לאור ספרי יסוד פילוסופיים קריאת התפעלות. לא מפליא שדווקא הוצאות מיסחריות התפנו ליוזמה כזו. כי תהליך ההתרדדות שעוברת השפה העברית בפרט, והתרבות שלנו בכלל, הצליח להשכיח את העובדה, שלא רק התנ"ך הוא רב-מכר נצחי. גם הטקסטים הפילוסופיים של אפלטון, דקארט או אוגוסטינוס שברו שיאי מכירה במשך מאות שנים. הם היו ספרי חובה לא רק בחינוך הבסיסי של כל איש ספר במערב, אלא גם חלק מהשיח התרבותי.

מתברר כי הסברה הרווחת, שהמשכילים ואנשי הספר הם זן הנמצא בסכנת הכחדה, אינה אלא אידיאולוגיה שקרית, שהופצה כמו וירוס מחשב. עובדה מקומית היא ההצלחה העצומה של סדרת עשרים ספרי "הפילוסופים הגדולים", שהוציאה לפני שנים אחדות הוצאת "ידיעות אחרונות". ההצלחה מוכיחה, שככל שגוברת רוח ההבל ומתפשטת הרדידות, כך גובר הצמא לרוחניות ולמשמעות. וכיוון שמוסדות התרבות והחינוך הממלכתיים מספקים אותם פחות ופחות, נופלת המטלה של סיפוק צרכים אלה על שכמן של ההוצאות המיסחריות.

אפלטון: שפה קלה

את הסדרה "פרוזה: פילוסופים" בחר העורך, ד"ר יהודה מלצר, להשיק עם הטקסטים של אפלטון, אוגוסטינוס ודקארט. על אפלטון, ההוגה בן המאה החמישית לפני הספירה, נאמר שכל הפילוסופיה שנכתבה אחריו לא היתה אלא הערות שוליים להגותו. שמעון בוזגלו, שעד כה תירגם לתיאטרון טקסטים מיוונית, הריק כאן מחדש לעברית את הדיאלוג "אותיפרון", את נאום ההגנה של סוקרטס, את קריטון ואת תמונת הסיום מתוך פיידון. הטקסטים הללו תורגמו כבר לעברית לפני עשרות שנים על-ידי מתרגמים שונים (הבולט: יוסף ג. ליבס), ויחד הם יוצרים את הנאראטיב, שהיה מסופר במערב כמעט כמו קורותיו של ישו: סיפור חייו ומותו של סוקרטס, ההוגה שבחר למות למען עקרונותיו.

העברית של בוזגלו נשמעת טבעית, כלומר קרובה למדי לעברית התקנית המדוברת, מה שעשוי להפתיע את מי שהורגל לתרגומים הקלאסיים. הנה, לדוגמה, הפסוק הפותח את תמונת הסיום של פיידון: "אדם עם שכל בראשו לא ראוי שיתעקש כי הדברים הם בדיוק כפי שתיארתי. אבל אני חושב שטוב ומתאים לו להסתכן באמונה (כי זוהי הסתכנות נעלה) שכך, או מעין כך, היא האמת בדבר נפשותינו ומקומות מגוריהן" (עמ' 133). המלה "נפשותינו'' מסומנת בהערה, ובתחתית העמוד מבאר המחבר מדוע בחר להשתמש בה ולא במלה "נשמה", וכותב בין השאר: "ההבחנה בין נפש כצד הרוחני של האדם וכחלק בלתי נפרד ממנו, לבין הנשמה כישות עצמאית שלאחר מות האדם עוזבת את גופו, מתחילה רק אצל חז"ל (שם). פתח הדבר שצירף העורך הוא מלומד וענייני.

אגוסטינוס: רלוונטי מתמיד

תרגומו של ד"ר אביעד קליינברג ל''וידויים של אוגוסטינוס" הוא התרגום המלא הראשון. בגירסתו העברית זהו ספר קריאה מרתק, מעמיק ורגיש, שבו מגולל אוגוסטינוס את האוטוביוגרפיה הרוחנית שלו, וכמעט כל עמוד נשמע רלוואנטי לגמרי, החל בדברים שכותב הפילוסוף הנוצרי הגדול (354-430 לספירה) נגד "אותם אווילים המתפרנסים מן האסטרולוגיה", ועד לעיוניו במקורות הרע והרוע (ההבחנה בין השניים מרתקת, אלא שביאורה הוא מעבר לגבולותיה של סקירה זו). ד"ר קליינברג הריק את ה''וידויים" לעברית עשירה ורהוטה, והוסיף להם פתח דבר ואחרית דבר משכילים ומלמדים.

דקארט: טבעי, מרומם, חגיגי

את ההנאה הרבה ביותר הפקתי מהתרגום של המשורר דורי מנור ל"הגיונות" של דקארט (תורגם כבר בעבר על ידי יוסף אור). ההוגה בן המאה ה-17 ("אני חושב משמע אני קיים") פתח, למעשה, את עידן הפילוסופיה החדשה. זה היה הטקסט הפילוסופי הראשון שקראתי בימי לימודי בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה, והעברית המתורגמת שלו נשמעה אז באוזני פורמאלית וקשוחה, 'עצית' משהו. לעומת זאת, העברית של מנור גמישה ומרוממת, טבעית וחגיגית, כיאה לטקסט שנכתב בצרפת הקלאסיציסטית, בימים שבהם שלטו בתרבות הצרפתית רבי-אמנים ורבי-סיגנון כמו ראסין, קורניי, מולייר ובואלו.

מנור עצמו מעיד במבוא לספר על קשיי התרגום: "הקושי המרכזי שנתקלתי בו בתרגום ההגיונות כרוך היה איפוא בצורך לסגל לעברית המודרנית את הליכותיו של סגנון הכתיבה 'הקלאסי', סגנון הזר לה תכלית הזרות ׁ ואשר בלעדיו, כך נוכחתי לדעת, מתקפחת הפילוסופיה של דקארט מאחד ממוליכיה העיקריים ומאבדת הרבה מצביונה ומקסמה" (עמ' 17). הנה כמה משפטים מן התרגום החדש, העשויים להעיד שהוא עמד במשימה זו: "אולי התשובה היא מה שאני חושב עכשיו, כלומר שהשעווה איננה מתק הדבש, ואף לא ניחוח הפרחים הנעים, ולא הלובן ולא הצורה ולא הצליל, אלא אך גוף אשר זה עתה הופיע לפני בצורות השונות ההן, ואשר מופיע לפני כעת באחרות" (עמ' 61). התרגומים החדשים שבים ומזכירים לנו, כי את הטקסטים הפילוסופיים של המערב כתבו לא רק הוגים דגולים אלא גם מחברים בעלי סיגנון מלוטש ונפש של משורר. ברוח הימים הללו אפשר לומר, שהקריאה בהם היא חוויה מתקנת.

(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

אפלטון: חייו ומותו של סוקרטס, שלושה דיאלוגים, תירגם מיוונית והוסיף הערות: שמעון בוזגלו, פתח דבר: ד"ר יהודה מלצר, 149 עמ'. אוגוסטינוס, וידויים, תירגם מלטינית והוסיף מבוא, הערות ואחרית דבר: ד"ר אביעד קליינברג, 445 עמ'. דקארט, הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, תירגם מצרפתית: דורי מנור, עריכה מדעית ואחרית דבר: ד"ר אלחנן יקירה, 209 עמ'. שלושתם בסדרת פרוזה, ידיעות אחרונות / ספרי חמד / ספרי עליית הגג