חרדים ומחרידים
הסחטנות למען ערפאת ולמען קיבוצי הנדל"ן אינה נקראת סחטנות, אבל היא מוקעת בחומרה רבה כאשר מדובר במוסדות ש"ס. הגיעה העת לגישה יותר מאוזנת
השמש זרחה, השיטה פרחה, ערפאת שחט – ופרס סחט. תמיכת שרי העבודה בתקציב ניתנה רק אחרי שראש הממשלה אולץ להודות שחתרנותו של פרס מאחורי גבו, כמו מאחורי גבו של רבין בעבר, היא על דעתו. בשיטה זו הוא בחר כדי לכפות, הן על הציבור שמאס במדיניותו ההרפתקנית והן על ראש ממשלה נוסף, את התהליך המסוכן שהוביל למלחמת אוסלו, ואשר עלול להוביל למדינה פלסטינית, לצד ישראל בתחילה ועל חורבותיה בהמשך.
אבל, במקרה זה הסחטנות לא הוצגה ככזו. לעומת זאת, לאחרונה היינו עדים לסחטנות אחרת, זו של יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, ח"כ ליצמן, בעניין כספים לחרדים. מה ההבדל העקרוני בין השניים, ומדוע מתייחסים אליהם הציבור והתקשורת באופן שונה לחלוטין? שוב ושוב מוצגים הציבור החרדי ומנהיגיו כ"חשוכים", בשעה שציבור אחר ומנהיגיו מוצגים כ"נאורים", כשלעתים האיפה ואיפה בהצגה התקשורתית גובלות באנטישמיות. ולמען הסר ספק, הכותב הוא חילוני.
שיקוליהם והחלטותיהם של חרדים, במיוחד כשכוחם הפוליטי רב, זוכים לרוב להתייחסות עוינת. הכתבים מעירים בקביעות ש"כרגיל, הכל תלוי בש"ס"; אחרים מאשימים בסחטנות; יש המציירים קריקטורות שבעיתונים זרים היו מוקעות בצדק כאנטישמיות; יש המוחים על השתלטות מפלגות מגזריות ("סקטוריאליות,) על חיינו; ועוד.
כל הביקורת הזאת, מוצדקת ככל שתהיה, נעלמת כאשר הסחטנות היא מצד המחרידים, מצד הנאורים בעיני עצמם, אלה שבנו את מגדל הקלפים שקרס, ואשר במקום להסתגר בביתם ולהמתין לזימון ועדת החקירה הממלכתית, ממשיכים לככב בתקשורת ולשווק את מרכולתם, שנפסלה על-ידי המציאות ועל-ידי הבוחרים.
כאשר מדובר במחרידים ולא בחרדים ההתייחסות היא סלחנית עד מתרפסת, ובוודאי שאיננה תוקפנית ולעגנית: "מועצת חכמי מרצ" היא גוף לגיטימי לקבלת החלטות ולמתן הנחיות לנבחרי ציבור; המנהיגות של יוסי ביילין/שריד כשרה, בעוד שזו של עובדיה יוסף פסולה; קמיעות "השלום" של "המקובלים" הנאורים של התנועה המשיחית "שלומעכשיו" הם מכובדים, בניגוד לאלה של "המקובלים" החשוכים של התנועה הפרימיטיבית ש"ס; הסחטנות למען ערפאת מחד-גיסא ולמען קיבוצי הנדל"ן מאידך-גיסא אינה נקראת סחטנות, אבל היא מוקעת בחומרה רבה כאשר מדובר במוסדות ש"ס. המיליארדים שזורמים להסדר הקיבוצים נעים בכיוון הנכון, אבל מאות המיליונים שמועברים למוסדות ש"ס הם בזבוז כספי ציבור. ועוד כהנה וכהנה.
כוחו של השמאל הקיצוני והשפעתו על חיינו ועל עצם קיומנו חורגים הרבה מעבר לעוצמתו המספרית, וכך הופך כל ראש ממשלה לבן-ערובה של הסכם הדמים מאוסלו, אפילו אם נבחר על-ידי שני שלישים מהציבור. הציבור יודע להבחין בין "האם אתה תומך בשלום?" ועונה ברוב גדול, לבין "האם אתה תומך באוסלו?", ועונה בשלילה ברוב מוחץ. כלומר, הציבור יודע שאוסלו ושלום הם דבר והיפוכו, כאשר מציגים לו את שתי השאלות באותו סקר.
אבל ממצאים אלה מטואטאים אל מתחת לשטיח על-ידי התקשורת המגויסת למען הרעיונות המיליטנטיים של שלומעכשיו ודומותיה. הציבור יודע שהתיישבות היא התיישבות היא התיישבות, ולא משנה באיזה צד של הקו הירוק היא נמצאת, אבל נמשכת ההסתה הטרנספריסטית כנגד סוג אחד של התיישבות, שכל ההבדל בינה לבין אחותה הכשרה – בינתיים – הוא שנים בודדות בתוכנית השלבים של ערפאת. הציבור בז ומתבייש למראה משלחות המתרפסים בפני רב-המחבלים, בשעה שהדחלאנים והרג'ובים יורים על יהודים בכפר דרום ובפסגות, בגילה ובבת חפר.
האם לא הגיעה העת לנקוט גישה יותר מאוזנת, ולבחון על-פי אותן אמות מידה את אופן הצגת הדעות וההחלטות של השמאל הקיצוני ושל ש"ס? הרי סחטנות היא סחטנות היא סחטנות.
