אוויר פסגות

איך אתם מדמיינים לעצמכם נער בן 13 שחולה באסטמה מגיל צעיר? תמחקו בבקשה את המראות הקודרים. הם לא מתייחסים לשניר קופלמן מפתח-תקוה, שמחזיק, זו השנה השניה, בתואר אלוף ישראל לילדים בקראטה. בעבר נהגו להגביל, ולעתים אפילו לאסור על ילדים חולי אסטמה, לעסוק בפעילות גופנית. כיום יודעים שפעילות גופנית מהווה חלק חשוב מהטיפול במחלה. אבל אפילו אמו של שניר, שרשמה אותו לחוג קראטה בגיל חמש, בתקווה שיתחזק ויפתח שרירים וביטחון עצמי, לא האמינה שבסלון ביתם יעמוד מדף עם גביעים. כששניר היה בן שנתיים וחצי, הוא חלה בדלקת ריאות שנמשכה שלושה שבועות. אמו, אורית, הבינה מיד במה מדובר. במשפחה שלה ושל בעלה יש חולי אסטמה, והיא, כאחות במקצועה, הכירה היטב את הסימנים. "דווקא מפני שאני כל-כך מכירה את בית-החולים, התעקשתי להחזיק את שניר בבית. קנינו מכשיר אינהלציה גדול כדי שאוכל לטפל בו בבית כמו שמטפלים בבית-חולים, אבל כשהוא החלים מדלקות הריאות, התחילו ההתקפים, וכשהילד שלך מצפצף לך בין הידיים, זה לא נעים".

"במבט לאחור אני חושבת שבגלל הרקע המקצועי שלי הייתי קצת פחות לחוצה מאמהות אחרות, ששומעות את הקולות החורקים וישר מטיסות את הילד לבית-החולים, אבל קשה מאוד לשמור על קו מחשבה הגיוני כשאת רואה שהתינוק שלך מתקשה לנשום".

בשנים הראשונות בגן החסיר שניר ימים רבים בגלל ההתקפים. רופאת המשפחה היפנתה אותו לד"ר וולוביץ', מנהל מרפאת אסטמה בשניידר, שהסביר להורים על "תחנות יציאה" מהאסטמה.

"יש תחנה בגיל 6 ושניר לא יצא. התחנה הבאה היא בגיל 10 וגם בה הוא לא יצא, ובשלב הזה כבר הפסקנו לשאול מתי התחנה הבאה. התרגלנו".

לא רוצה להיות יוצא-דופן

שניר עצמו לא זוכר את ההתקפים הראשונים. "ההתקף הראשון שאני זוכר הוא רק מגיל שבע. אני זוכר קשיים בנשימה, לחץ בחזה ואת המשאפים. אם זה כואב או מפחיד? קשה להגיד. כשיש לחץ בריאות, זה מפחיד, ובשיעולים החזקים זה כואב. אבל רוב הזמן זה מגביל. אף-פעם לא רציתי להיות יוצא דופן, אבל אני זוכר שבפעילויות ספורט בבית-הספר הייתי מוגבל. כשכולם רצו 1,200 מטר, לא תמיד רצתי, או שרצתי והפסקתי. למה? או בגלל שהיה לי קשה, או בגלל שפחדתי שאם אמשיך יבוא התקף".

אורית: "היו לו שני סוגים של משאפים, ובדרך-כלל שניר היה עושה את הטיפול בבוקר, לפני שיצא לבית-הספר, וזה היה מספיק לו עד לצהריים. ברגע שחזר מבית-הספר, הוא שוב היה מתחבר למשאף. היתה לו טבלה מסודרת של טיפול - ארבע פעמים ביום, ואחר-כך שלוש פעמים, וכך הלאה. ואסור לפספס אף טיפול מפני שזה גורם לכך שהסימפונות לא מספיק נפתחות".

למרות ההקפדה על טיפול קבוע, נעדר שניר מבית-הספר. "השתדלנו שזה לא יקרה, אבל רוב ההתקפים שלו היו בלילה, ואם שניר היה ער הרבה שעות, זה לא כל-כך פשוט לקום לבית-הספר. היו לו עיגולים שחורים סביב העיניים והוא היה ממש מותש. הרבה פעמים הייתי נותנת לו להמשיך לישון".

היו גם מקרים רבים ששניר לא יכול היה להשתתף בכל פעילויות הספורט. "בשיעור התעמלות הוא היה מתחיל ריצה וממשיך עד כמה שהוא יכול", אומרת אמו, ושניר מוסיף: "אני לא מתגרה בגורל ולא לוקח סיכונים. אני מזהה את הקו האדום שלי ומפסיק כי אני רוצה להישאר בריא".

בעקבות זאת החליט שניר לקיים שיחה גלויה עם חבריו לכיתה ולהסביר להם את מצבו. הוא חיכה עם ההסבר הזה עד כיתה ג'. "חשבתי שאין טעם לדבר על זה קודם. הם היו קטנים ולא חשבתי שיבינו. מצד שני, ידעתי שאין לי מה להסתיר, ושאם הם יידעו מה מצבי הם יבינו דברים מסוימים. בכיתה ג' הסברתי שמדי פעם יש לי קשיים בנשימה. זה לא משהו רע ולא חששתי שבגלל זה הם יתרחקו ממני. וזה באמת עבר חלק".

לאט לאט ויתר על המשאפים בגיל 5 נרשם שניר לכיתת טרום-קראטה בבית-הספר הבינלאומי לאמנויות לחימה קראטה-דו בפתח-תקוה. "הוא היה ילד כזה רזה וקטן", אומרת אמו. "קיוויתי שפעילות גופנית תחזק אותו, תתרום לפיתוח הגוף וגם תחזק את הביטחון העצמי שלו. לילדים אסטמטיים יש תחושה של חוסר ביטחון מפני שזה מפחיד לחיות עם קוצר נשימה.

"רוני קלוגר, המאמן הראשי, שם עליו עין מהרגע הראשון ואמר לי שהוא יכול להגיע רחוק. הוא הציע להעלות אותו לקבוצה של הילדים הבוגרים ולראות איך הוא משתלב בה. בהתחלה, שניר היה לוקח את המשאפים לפני האימונים, מחשש שהאימון יגרום להתקף, אבל ככל שהוא התמיד בקראטה הוא ראה שהוא לא זקוק להם. יש להם תרגילי נשימה, חימום וריצה שבונים את הכושר הגופני בהדרגה ועוזר להם להרגיש שפתאום הם לא עלה נידף".

למה קראטה ולא ג'ודו, למשל?

שניר: "ראיתי ג'ודו והתרשמתי שיש שם יותר מדי מגע ויותר מדי אלימות. כל הזמן מפיליםומכסחים אחד את השני. בקראטה יש פחות מגע, וגם אם פוגעים זה לא חזק, זה תמיד עם ביקורת ושליטה".

שניר נכבש בקסמי הקראטה וכל המשפחה התחילה ללמוד את הנושא. אביו, רוני קופלמן, מנהל פרויקטים בתחום המחשבים, מלווה אותו בתחרויות, גם בחו"ל. אחותו שני (9) יודעת להסביר ש"קאטות זה קובץ של תרגילים שמבוצעים ברצף", ואפילו אחיו הקטן ברק, בן 4, שאף הוא סובל מאסטמה, כבר מבין את המשמעות של צבעי החגורות. "אף-פעם לא היה מצב שהקראטה גרם לי להתקף", אומר שניר, וכשהוא מסתכל על ברק, המטופל במשאפים, הוא מעריך יותר מתמיד את השינוי שהתחולל בחייו לפני כשנתיים וחצי, כשד"ר וולוביץ' הציע לו לנסות תרופה חדשה - סינגולייר. שבוע אחרי שהחל להשתמש בסינגולייר, שהיא טבליית לעיסה בטעם דובדבן, כבר הרגיש שניר את ההבדל. "פשוט הרגשתי הקלה בנשימה. יכולתי לעשות הרבה יותר פעילויות ספורט. הכדור הזה פותח את הריאות להרבה יותר ימים, ועזר לי הרבה יותר מהמשאפים. הוא ממש הסיר מעלי את כל המיגבלות. כיוון שאני לוקח אותו בלילה, לפני השינה, קשה לשכוח את הטקס הקטן הזה, אבל אני חייב להודות שכבר קרו כמה פעמים ששכחתי, ולמזלי שום-דבר לא קרה. בעבר, כשהייתי צמוד למשאפים, אם נשארתי בלי משאף המצב היה מיד מתחיל להידרדר".

לא בגלל המדליה

התוצאות לא איחרו לבוא. שניר קופלמן הוא אלוף ישראלי לילדים לשנים 2000-2001, וגם נושא בתואר אלוף האלופים, תחרות שבה משתתפים הזוכים במקומות הראשונים בשיטות השונות של הקראטה. רוני, אביו, שטס איתו לתחרויות וגם לאימונים בחו"ל: "הגענו למחנה אימונים בהונגריה. האוויר בהרים היה דליל, הטיפוס על ההר הזכיר טירונות, ופתאום ראיתי המון חבר'ה, גם בני נוער וגם מבוגרים, מוציאים משאפים".

האם קראטה הוא אכן הספורט המומלץ לסובלים מאסטמה?

רוני קלוגר, ראש בית-הספר קראטה-דו אינטרנשיונל: "לא הייתי שם את המושג של אמנויות לחימה בקטגוריה של ספורט. זו פעילות גופנית מכוונת, שבראשית ימיה נועדה להישרדות, והיא בנויה מטכניקות של הגנה עצמית שאנשים סיגלו לעצמם בהעדר נשק. חלק מהשיטות נכחדו מהעולם. הקראטה נשאר בגלל שיש לו היבט בריאותי, ובית-הספר שלנו מתמחה בצד ההוליסטי של הפעילות הגופנית, כך שבונים גם גוף וגם נפש. בית-הספר, שנותן לנו את הגב המקצועי, נמצא באוקינאווה, יפן, וצוות המורים שלו הם אנשים בני 80 פלוס. לא מדובר באדם אחד יוצא דופן, אלא בצוות שלם של אנשים שעוסקים כל חייהם בפעילות גופנית דרך קראטה-דו.

"אני לא מרפא מחלה, אני פשוט נותן לאנשים את הכלים לחיות בצורה יותר איכותית למרות המיגבלות שיש להם. אצל חולי אסטמה יש לנו הישגים יפים במיוחד. שניר הוא רק דוגמה אחת. יש לנו עוד ילדים ומבוגרים שקיטלגו את עצמם בתור מוגבלים, ומאז שהגיעו לקראטה-דו גילו שהם יכולים להגיע רחוק מאוד". שניר, שגם זכה בגביע של שחקן מצטיין בקבוצת הכדוריד של בית-ספרו, חטיבת פיינשטיין בפתח-תקוה, מדגיש שהוא ממשיך בקראטה בגלל הכיף וההנאה, לא בגלל המדליה.

"בג'ודו מתאמנים בשביל התחרות, ומי שלא מגיע לאולימפיאדה פורש. בקראטה, כיוון שזה לא ספורט אולימפי, גם אם אתה לא מגיע למקומות הראשונים, אתה יכול להמשיך להתאמן ולהגיע להישגים".

כיום, כשהוא בעל חגורה סגולה עם פס לבן אחד (מידרג החגורות: לבנה, כתומה, כחולה, סגולה, חומה ,ושחורה), יודע שניר קופלמן שהוא ימשיך בקראטה עד גיל 80, ואולי אף מעבר לכך. "עד כמה שאני אחיה. לקורס טיס אני אוכל ללכת רק אם האסטמה תעבור. וזה החלום".