מי יחליף את יעקב?

1. מי יחליף את יעקב?

ביום שני הבא, בשעה שבע בערב בדיוק (אם הכל ילך כשורה), ישב יעקב אילון ויגיש את החדשות בערוץ 10 ("כן, גם הפולניות עשר", על מי אתם חושבים שאתם עובדים?). אילון יגיש מהדורת חדשות מרכזית בת חצי שעה בשבע, ואז גם מהדורה קצרה (רבע שעה) בעשר. בפירסומים לקראת עליית הערוץ לאוויר נודע כי אילון יגיש את המהדורות בכל ימות השבוע וגם בשישי ושבת. כלומר: אין לו אפילו יום חופש אחד בשבוע, ובעצם אין לו אף יום חופש בכלל (חוץ מיום כיפור). אילון, למרות השמועות, אינו רובוט, ונשאלת השאלה מה יעשו שם, בישראל 10, כשהוא יהיה חולה או סתם ייקח את יונית לטיול, ובקיצור, מי יחליף את יעקב?

(רונן בודוני)

2. מה מיוחד בעמנואל הלפרין?

הליטופים להם זוכה לאחרונה עמנואל הלפרין הפכו כבר לבון-טון, אבל הוא יאלץ להתמודד עם עוד אחד. כי פשוט אי אפשר לעבור לסדר היום בלי לציין את ההובלה המופתית שלו בשידור המיוחד שנכפה עליו ביום חמישי במקום "מהיום למחר".

לאחר מספר דקות שבמהלכן נמסר המידע הראשוני על הפיגוע בחדרה, הפתיע הלפרין כשאמר: "עד שיגיעו פרטים נוספים, נעבור לחדשות היום", והחל לקריין את האייטם הראשון. נשמע כל כך הגיוני, שכמעט לא שמנו לב שלנגד עינינו מתרחש אירוע נדיר. שהרי הפיתרון הנהוג במקרים בהם יש מעט מאוד מידע הוא מיחזור. מיחזור פרטים (שממילא בעוד דקות ספורות יתבררו כלא מדויקים, במקרה הטוב), מיחזור תמונות (אותה פצועה שמובלת לאמבולנס בפעם השמינית), ועיסוק אובססיבי בכל שביב אינפורמציה שיש באותו רגע תוך העלאת ספקולציות מופרכות המהוות עלבון לאינטיליגנציה. הכל, כמובן, רק כדי שהצופים לא יברחו לערוץ אחר. אז מתברר שאפשר גם אחרת.

(איתי קרני)

3. למה לא מדברים על גוסט וורלד?

כבר כתבו עליו פה ושם, על "העולם שבפנים" (Ghost World), סרט מצוין באמת שמסתובב בעיר ובקושי מדברים עליו, וכעת נותר לשטוח טענה או שתיים כנגד מפיצי הסרט שמתייחסים אליו מאוד לא יפה. "העולם שבפנים", סרטו של טרי זוויגוף ("קראמב"), המבוסס על הקומיקס של דניאל קלווס, מתאר את התקופה הכי איומה בחיים: שתי חברות (תורה בירץ',שמועמדת הערב לגלובוס הזהב, וסקאלרט גו'נסון), לא יודעות מה לעשות עם החיים שלהן, ובמשך דקות ארוכות לא עושות כלום. הן בדיוק סיימו תיכון, הן מסתובבות בעיר כך סתם, עוקבות אחר אנשים, עובדות בפאסט פוד, ומדברות כאילו אין אלוהים. בניגוד לאמריקאיות שאני מכיר, הן לא משחררות אף רגש, לא מדברות עם הידיים, בקושי מחייכות ושומרות על עצמן כמו שצריך.

הרדארים של יחסי הציבור (ג.ג. במקרה זה) לא יפסחו על שום סרט שיכול להכניס להם עוד כמה שקלים. אבל לעתים קורה שסרטים משובחים במיוחד עוברים להם מתחת לאף (לדוגמא, "וונדרלנד" המצויין לפני כשנתיים, באותו בית קולנוע), והם נדחקים לשוליים ומוקרנים באולם הכי קטן שיש. אבל הודות לאחת, דנה קסלר, שהתאמצה וראיינה את זוויגוף ל"סופשבוע" של "מעריב", מזדמן לנו להגיע אליהם רגע לפני שהחדש של קווין ספייסי קורע אותם מהמסך. אז שתדעו: אלף - יש סרטים טובים על נערות לפני קולג'. בית - הנעורים ברמת גן אינם שונים במאומה מאלה שבאמריקה. גימל - צריך להודות לדנה קסלר פעם בשנה. דלת - גם סרטים בלי קווין ספייסי הם נחמדים. ובעצם, הם נחמדים הרבה יותר.

(שחר מגן)

4. ג. יפית מבקשת סליחה?

ניסיתי. תאמינו לי שניסיתי. אשתי לא הפסיקה לצחוק עליי, אבל לא נרתעתי מהאתגר. אני נוהג לצפות בחדשות כשהטלוויזיה צורחת בקולי קולות, ולמרות זאת, רגע אחרי שאילנית אדלר או יעל מימון או אפילו דני רופ הציגו את הקדימון של התחזית, הגברתי את הווליום עוד יותר. אני פשוט חייב להבין פעם אחת ולתמיד מה לעזאזל אומרת ג. יפית כשהיא מציגה את אותה תרופת צינון, זו שמעניקה את החסות לפינת התחזית בחדשות ערוץ 2.

"היא עושה 'אפצ'י'", אמרה אשתי. "מה פתאום, היא עושה 'אפצ'י' וגם אומרת סליחה", אמרתי. "איך אפשר גם לעשות 'אפצ'י' וגם להגיד סליחה" הקשתה אשתי והוסיפה: "למה היא בכלל אומרת סליחה? מי אומר סליחה כשהוא עושה 'אפצ'י?'". הגברנו, האזנו, מצאנו. ג. יפית, לראשונה בטלוויזיה הישראלית, מבקשת סליחה. זה בסדר, תירגעי. סלחנו.

(רונן בודוני)

5. גדעון לוי, מדוע אתה מחייך?

בילי מוסקונה-לרמן ידועה בדיעותיה הפמיניסטיות, ממש כשם שגדעון לוי ידוע בדעותיו השמאלניות. השניים מאמינים בנקיטת עמדה וזה בסדר. בשני המקרים מדובר בעיתונאים מבריקים שעושים את עבודתם נאמנה, וזו בדיוק הסיבה שהראיונות שקיימו בסוף השבוע היו צורמים כל כך: הראשון הוא ראיון שעשתה מוסקונה-לרמן ב"סופשבוע" של "מעריב" עם ג. יפית וגילת אנקורי על כוחן ועל פריחת הקריירה של נשים שחצו את גיל קו 45, והשני הוא ראיון שקיים לוי ב"פגישה אישית" עם העיתונאי והסופר סייד קשוע.

במקרה של ג. יפית אכן מדובר באישה שהצליחה להפוך את שמה למותג מוצלח שעושה כסף. הרבה כסף. במקרה של גילת אנקורי מדובר, לפחות על פי הראיון הנוכחי, באישה שההצלחה העבירה אותה על דעתה. גם אם מדובר באישה מצליחה, לא נותר לי אלא להצטער שמי שמגדירה עצמה כפמיניסטית הלוחמת למען זכויותיהן של נשים כמו מוסקונה לרמן, מוצאת דווקא באישה שגבולות המציאות והדמיון הלכו לה לאיבוד מושא להאדרה (לדוגמה, בכתבה אומרת אנקורי שמאז שהתחברה לדמות של הביצ'ית מרמת אביב ג' היא התחילה להתלבש יותר צמוד ולהיות יותר אסרטיבית).

הראיון שקיים לוי עם סייד קשוע היה מסוג הראיונות שירדנה ארזי מקיימת בבוקר נעים במיוחד – ראיון מיושן, לא מפתיע ובעיקר לא מעניין. שאלות קשות לא תמצאו בו, הן שמורות למרואיינים מסוג אחר כנראה, ולוי הקפיד למתוח חיוך לכל אורכו של הראיון, כאילו מצא את בנו האובד. אצל שניהם הדבר נובע מנסיון לאזן את המציאות: מוסקונה-לרמן את המציאות המצ'ואיסטית-שובינסיטית, ולוי את הגזענות והאפליה. האם תפקידם של עיתונאים לדאוג לאפליה מתקנת בשידור או על גבי עיתון?

(מרב יודילוביץ')