השימוש הנכון בסם החיים
דווקא מנהיגים דתיים יודעים ויכולים להגיע לפשרה רוחנית
"רצח חפים מפשע, בשם אלוהים כביכול, הוא חילול שמו הקדוש ומבזה הדת בעולם", בקריאה זו יצאו השבוע מנהיגים משלוש הדתות המונותיאיסטיות, באלכסנדריה שבמצרים. קדמו לכך מאמצים רבים, מו"מ ממושך ופעילות קדחתנית לאורך חודשים רבים.
נדמה כי קברניטי השלום לא השכילו עד היום להתמודד עם הרכיב הדתי הטבוע בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
שימוש בקטעי מקורות אמנם נפוץ ברטוריקה של השלום אך הדת נתפסת רק כתפארת המליצה של העשייה המדינית. יש התופסים את השלום הדתי כשלום נבואי, של "וגר זאב עם כבש". לדידם, הדת שואפת לשלום מוחלט, של אחרית הימים, ואילו הם אמורים לטפל בבעיה ובסכסוך כאן ועכשיו. קובעי מדיניות אחרים חוששים שעירוב בין נושאים מדיניים לנושאים דתיים ידרדר את הסכסוך למישור דתי ללא פתרון מציאותי. מנגד, רבנים כדוגמת הרב שך זצ"ל רואים את הסכמי השלום כחלק מתהליך חילון, המורכב מתכנים זרים להם ולאמונתם.
המציאות הנוראה של ההתאבדויות עתירות-ההרג כופה עלינו שלא להוסיף ולהתעלם מהבסיס הדתי של הסכסוך. אמת, קל להתפס לתחושה של חוסר-אונים מול מאמין קנאי שעבר שטיפת-מוח. במקרה הטוב אפשר לחסלו עוד לפני שהיה סיפק בידו לבצע את זממו. אבל הסיכוי לפעול גם באמצעים אחרים דרבן את אנשי הדת הבכירים לנסות להתגבר על הקשיים. הפסגה המשותפת לאנשי הדת שונה מהטירוף הכללי הסובב אותנו. דווקא המנהיגים המכירים לאשורם את ההבדלים בין הדתות, דווקא אלו המצווים שלא לדבוק בדרכם של האחרים, יודעים ויכולים להגיע לפשרה בעולם הרוחני, שיש בו מקום לכולם.
מאורעות הדמים בארץ ובארה"ב הם מעשים של מאמינים מוסלמים המבססים את היחס לאחר על ההבחנה בין "דאר אל-איסלאם" ו "דאר אל-חרב", על ציווי מלחמת הקודש בחלק העולם שאינו מוסלמי עד שתושלט בו דת האיסלאם. הפרשנות הקיצונית שלהם שוללת את זכות היהודים להיות אנשי חסות וקובעת שדינם מוות. לעומתם יש אנשי דת מוסלמים רבים השוללים מכל וכל כריכה של מצוות הג'יהאד בטרור ובהרג. גם הם מאמינים שדת האיסלאם היא הדת הנכונה שיש להשליט בכל העולם. אך עם זאת הם מוכנים לקבל את האחר כשווה-זכויות. מצווה עלינו לחפש את בעל האמונה האחר, מוסלמי או נוצרי, המשתמש בעיקרי האמונה שלו באופן שמאפשר לנו, ואשר יאפשר לדורות הבאים, לחיות זה לצד זה בכבוד ובאמון הדדי.
התורה, אומרת הגמרא, היא סם החיים. אך שימוש לא נכון בה ובמצוותיה עלול להפוך אותה גם לסם של מוות. ההיסטוריה היהודית-איסלאמית מלמדת כי שיתוף-פעולה אפשרי ואפילו רצוי. שיח בין אנשי דת המכבדים אלה את אלה, והמבינים את עולמו ומניעיו של האחר, עשוי ליצור אווירה שתאפשר גם לעושי המדיניות להתקדם לקראת השלום המיוחל. אני מקווה ומתפלל שהשבוע נעשה באלכסנדריה צעד משמעותי בכיוון זה.
