פצצה מתקתקת

ב-24 ביולי 1995 התפוצץ מתאבד באוטובוס דן ברמת גן. הרוגים, פצועים ומבוכה ותסכול בשב"כ. מי שעמד מאחורי כל פיגועי ההתאבדות של הזרוע הצבאית של החמאס (עז א-דין אל קסאם) - יחיה עיאש, היה תחת מצוד כבד, ושהה ברצועת עזה שבשטח A – אזור מקלט. בימים הראשונים שלאחר הפיגוע טרם נמצא קצה חוט שיוביל למבצעים ויאפשר סיכול, ולכולם היה ברור שהפיגוע הבא כבר בדרך. לא היה ספק: למרות ריחוקו של יחיא עייאש מהשומרון, והסיכול הנרחב שביצע השב"כ לאחר הפיגוע בדיזנגוף, שיקם עז–א–דין אל קסאם כוחו וחזר לפעילות. ראש השב"כ העלה לראש סדר העדיפויות את הצורך בסיכול ההתארגנות החדשה, ובמבצע איסוף מודיעין אינטנסיבי התגבש המידע ותורגם ליכולת המבצעית הנדרשת לסיכול ההתארגנות המחודשת.

ב-19 באוגוסט 1995 יורט בלב שכם, עבד-אל-נאצר עיסא - – מגויס ותיק , מקצוען, מבוקש זמן רב - מי שעייאש הטיל עליו את הפיקוד על המשך פעילות הארגון בשומרון, והועבר לחקירה. כדי לממש את הסיכול נדרש השב"כ למודיעין איכותי וממוקד, ויכולת ההערכה מקצועית גבוהה. בהתבסס על אותן יכולות, התגבשההערכה לפיה שקד עיסא בטרם מעצרו על ביצוע פיגוע ההתאבדות הבא.

כנדרש וכמתבקש ביקש ראש המרחב לאפשר הפעלת היתרים מיוחדים בחקירתו של עיסא, בניסיון למנוע את הפיגוע שבדרך. הבקשה נדחתה. כבר בראשית חקירתו הודה עיסא בביצוע פיגוע ההתאבדות ברמת גן, אך כאן הפסיק לשתף פעולה עם חוקריו. כעבור יומיים התפוצץ מתאבד באוטובוס ברמות אשכול בירושלים. או אז הגיעו האישורים להיתרים מיוחדים, ותוך זמן קצר הודה עיסא באחריותו גם לפיגוע זה, שאותו הפעיל שעות ספורות לפני שנעצר.

שאלה כואבת ריחפה באוויר: האם יכול היה השב"כ לסכל את הפיגוע בירושלים אם היה מקבל את האישורים הנדרשים לחקירה בהיתרים? תשובה אחת ברורה יש: השב"כ לא עשה כל שביכולתו למנוע את הפיגוע, כי מישהו לא נתן לו את האישורים לכך.

הדמוקרטיה? חוק יסוד כבוד האדם וחירותו? זכויות האדם? סיפורו של עיסא אינו יוצא דופן, והוא מובא כאן משום שכבר סופר בספרו של כרמי גילון ("שב"כ בין הקרעים"). אך כדאי שנזכור אותו דווקא בימים אלה, כש"חוק השב"כ" בהתהוותו.

במיוחד בתקופה זו, כשחלק מנבחרי העם, פובליציסטים ושאר אנשי שלום ודורשי זכויות אדם, נאחזים בסיפוק בפסיקת בג"ץ בפרשיית "הוועד נגד עינויים", ראוי שנשנן את דבריו של נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, בהתייחסו לאיזון הנדרש בין ביטחוננו לבין זכויות האדם: "זכויות אדם אינן במה לכיליון לאומי… חוקה אינה מרשם להתאבדות לאומית".

כשהטרור האיסלמי/פלסטיני מהווה בעיה אסטרטגית לקיומה של מדינת ישראל, כל המערכות השלטוניות מחויבות לעשייה. למשפט ההיסטוריה יוזמנו כל הרשויות. לא רק המבצעת, אלא גם המחוקקת, השופטת והרשות הנוספת הבלתי פורמלית – התקשורת. על פי העובדות ייקבע מקומן – דוכן העדים או ספסל הנאשמים.

כולנו רוצים להיות חלק ממשפחת העמים – אך בראש ובראשונה להיות; כולנו רוצים לחיות במדינה נאורה – אך בראש ובראשונה לחיות. כשהפגיעה המוערכת היא קשה וחמורה, וההסתברות אומרת כי קרוב לוודאי שתתרחש, ראוי שנגבה את חוקרי השב"כ בהיתרים מיוחדים. אפשר לחיות עם זה, לפעמים רק עם זה.

אליעזר הלל, לשעבר מבכירי אנשי השטח בשב"כ