חטא היוהרה של הסנט לואיס ראמס
הביטחון העצמי המופרז והזלזול ביריבות הן שהביאו להתרסקות של סנט לואיס בסופרבול. מאמן הראמס, מייק מארץ, למד בדרך הקשה כי בפוטבול אין קבוצות טובות יותר או פחות, אלא קבוצות שונות
מייק מארץ החליף לפני שנתיים את דיק ורמיל כמאמן אלופת הסופרבול דאז, סנט לואיס ראמס. ורמיל הוותיק היה לכל אורך הקריירה הארוכה שלו מאמן צנוע ורגיש שמערכות היחסים המיוחדות שלו עם שחקניו ומאמנים אחרים בליגה הקנו לו כבוד רב במשך השנים ובסופו של דבר גם סופרבול ראשון בשנת 2000 הישג שסלל את הדרך לפרישה מאימון (ורמיל חזר בו מפרישתו השנה וחזר למאמן בקנזס סיטי צ'יפס).
מינויו של מארץ, אז מאמן קבוצת ההתקפה של הראמס, כמחליפו של ורמיל נראתה טבעית לחלוטין בהתחשב בתרומה שלו לעיצובה והפיכתה של הקבוצה לאחת המלהיבות בליגה.
אולם ההצלחה של מארץ כמאמן קבוצת ההתקפה של הראמס לא מיצתה את עצמה אחרי קידומו למשרת המאמן הראשי של הקבוצה, אותה הוא מסיים בינתיים ללא תארים. מארץ חטא בחטא הקשה ביותר בפוטבול – חטא היוהרה.
מי ירסן את מארץ?
קורט וורנר, מרשל פולק, אייזק ברוס, טורי הולט, אורלנדו פייס ואחרים בקבוצת ההתקפה של הראמס לוטשו וגובשו על ידי מארץ לחבורה ייחודית ומסוגננת להפליא של שחקנים שהשאירה מאמני הגנה רבים פעורי פה ואובדי עצות.
כמאמן התקפה, היצירתיות וההרפתקנות המגלומנית של מארץ היו נשק קטלני לפחות כמו המסירות המדוייקות של וורנר ומגוון היכולות של פולק, כל עוד היא היתה מרוסנת על ידי ורמיל. בשנתיים האחרונות הראמס המשיכו להרשים אבל כשלו ברגעי האמת. מרוב הברקות ומהלכים אסטתיים ומורכבים, שכחו הרמאס לשחק פוטבול פשוט וגרוע מכך, שכחו את הקבוצות שמשחקות מולן.
הביטחון העצמי המופרז והזלזול ביריבות הביאו להתרסקות של הראמס בשנה שעברה, מול ניו אורלינס סיינטס במשחק הוויילד קארד, והשנה בסופר בול עצמו בהפסד המפתיע לניו אינגלנד פטריוטס - 20:17. הן הסיינטס של ג'ים הסלט והן ה'פאטס' של ביל באליצ'יק הוכיחו כי בפוטבול אין בהכרח קבוצה טובה יותר או פחות, אלא פשוט קבוצות שונות. בכל רגע נתון השוני הזה עלול להטות את הכף לטובת כל אחת מן הקבוצות היריבות. ההתעלמות המופגנת של מראש מהתובנה הזאת היתה בגדר הליכה על הקצה מבחינתו, שבאה לידי ביטוי בהתנשאות פושעת וניהול משחק הרפתקני ולא שקול.
קבוצה בצלמו
ביל באליצ'ק מונה למאמן הפטריוטס באותו קיץ בו מונה מארץ בסנט לואיס. באליצ'יק, פעם מאמן הגנה בניו אינגלנד ובניו יורק ג'טס, הוא בדיוק המודל ההפוך לזה של מארץ. ובדרך זו גם עיצב את הקבוצה שלו – אלופת סופרבול 36.
מוסר העבודה הבלתי מתפשר, התכליתיות והצנעה היו הקרקע הפוריה ממנה צמחו הפטריוטס השנה והניבו תואר ראשון בהיסטוריה של המועדון. כך קרה שטום בריידי האלמוני (ממש כמו וורנר לפני שלוש שנים) מוביל את הקבוצה לדרייב תכליתי בדקה וחצי האחרונות למשחק, ללא מהלכים סנסציוניים, והכין את אדם וינייטרי לשער השדה המנצח בשניית הסיום.
למעשה, המהלכים הגדולים של ה'פאטס' במשחק היו תוצאה של ניצול טעויות שנבעו מההרגשה של וורנר וחבריו שהכל אפשרי מבחינתם. השאננות והתחושה שבניגוד לאוקלנד ריידרס ופיטסבורג סטילרס לפניהם "להם זה לא יקרה", התנפצה על המשטח הסינתטי בסופר דום עליו הוטחו שחקני הרמאס פעמים רבות כל כך במשך הערב. למעשה, ה'פאטס' ניזונו מהיוזמות היומרניות של הראמס והצליחו לנצל את הטעויות שלהם עד תום.
סוג של טעויות שמראש טען מאז ומתמיד שאינן בעיות בעלות חשיבות ממשית ומעולם לא עמדו בין קבוצתו לבין הניצחון. באליצ'יק ממש כמו טיי לאו, אוטיס סמית' והגנת הפטריוטס, ניצל את הטעות הזאת של מארץ עד תום.
