ליזיסטרטה 2000, בקאמרי
קומדיה יוונית מאת ענת גוב על-פי אריסטופנס. בימוי: עדנה מזי"א. אחרי שראיתי את ליזיסטרטה אני כבר לא בטוחה שמוצדק לתמוך בתיאטרון מכספי ציבור
הבטחתי לכם שאלך לראות, למרות שנמנעתי מזה הרבה זמן, וזאת בגלל הויכוחים והתהיות שהיו כאן בקשר להצגה. אז ככה: עברתי חוויה קשה ומרגיזה.
קשה - משום שהתקשיתי לצפות בהצגה עד סופה. זאת הצגה וולגרית להפליא, משעממת, חסרת חוט שידרה דרמטי, אין כמעט מה לדבר על משחק (ועל הקאסט המקורי, שנשכח זה מכבר לימור גולדשטיין נעלמה, אסי לוי נשארה והיא כשרונית כתמיד אבל בתפקיד משנה). הבימוי סטאטי התפאורה מגוחכת, זה בעצם צרור של מערכוני "זהו-זה" שחלקם היה עובר את עורכי התוכנית וחלקם היה הולך לסל. הסוג השני כפול בכמותו מהראשון, כלומר: יש בהצגה חומר למערכון לא-רע של עשרים דקות. רוב הבדיחות הן בדיחות קרש אם כי יש כמה הברקות (בעיקר מילוליות) ואיזכורים אינטלקטואלים טרנס-תרבותיים (התייחסויות אירוניות לדרמה ולתיאטרון היווניים) שחולפים מעל ראשו של הצופה הממוצע ולא נודעו כי נורו אל האולם.
ההתייחסות לנושא השלום – היא יותר ברמה של מקדם מכירות לשיווקה של ההצגה מאשר אמירה רעיונית-ערכית מהבטן. הפמיניזם ברמה של גימיק.
ההתייחסות לאריסטופאנס , לתיאטרון היווני הקלאסי ולקומדיה הקלאסית הוא ברמה של פרודיה של הצגת סיום בבית ספר לתיאטרון. מעבר לזה, אני מציעה לקרוא את מאמרה של נורית יערי בנושא בכתב העת "תיאטרון" מס' 5 (מאי 2001) עמ' 10-12 ("אריסטופנס ועל-פי אריסטופנס: מחשבות נוגות על "ליזיסטרטה 2000" ועל תפקידו האזרחי-פוליטי של התיאטרון העירוני בישראל 2001).
החוויה גם הייתה מרגיזה משום שאני הייתי כנראה בעמדת מיעוט נבדלת ומנוכרת. רוב הקהל באולם נהנה בעליל. צחקו הרבה וכשיצאתי שמעתי נער צעיר אומר שההצגה נפלאה והוא רואה אותה כבר פעם שנייה.
מה גורם לקהל לנהור לערב בידור רדוד ודבילי (כן...) כזה? האם זה באמת מה שהקהל רוצה? האם התיאטרון (המסובסד) אכן מקבל תמיכה מכספי ציבור כדי לתת לקהל את מה שהוא רוצה? וכדי להתחנף אליו? האמנם התיאטרון הפך למוצר-שיווק? עד כדי כך? תיאטרון-המבורגר? הצגות-קציצה למתקשים בלעיסה? ואולי לא? תנו לקהל שיניים ויהיה לוט במה לנגוס? אולי זה החינוך שהקהל מקבל כבר שנים לא מעטות ולזה הרגילו אותו (ושוב – על חשבון הקופה הציבורית, שהייתה אמורה לסבסד אמנות, שלא ניתן לעשותה בתנאי כלכלת שוק טהורה)?
בכל מקרה, אחרי שאני רואה הצגה כזאת בתיאטרון ציבורי מסובסד אני נעשית סקפטית. לא בטוח שיש מקום לסבסד הצגות כאלה ותיאטרונים שעושים אותן. ואם יאמרו (והרי יאמרו) שעושים כאלה כדי לאזן את הקופה ולאפשר עשיית הצגות "יותר נועזות מבחינה אמנותית" – אומר: עשו פחות. הכל פחות. אולי אז יקום לנו שוב איזה שוק פרטי-יזמי חדש שיעשה את כל הבידור הזה על חשבונו הפרטי ובאה ישועה לקופה הציבורית, שתוכל לממן את אלה שבאמת מגיע להם ושבלי סיוע לא יוכלו להתקיים כלל.
ולמי שרוצה הרחבות לכיוון זה של מחשבה, שיקרא את המאמר המצוין של משה צוקרמן "מסחור האמנות בעולם המודרני" בספרו "חרושת הישראליות – מיתוסים ואידיאולוגיה בחברה מסוכסכת", הוצאת רסלינג 2001, עמ' 50-53. כדאי.