מנחם בגין, עשר

הייתי ילד קטן, רוכב על כתפי אביו כדי להיטיב ראות, באותה שבת אחר הצהריים בשערי קולנוע הקיץ "גן רינה" ברחוב בן יהודה בתל אביב. אלפים התקבצו שם וציפו בהתרגשות גוברת והולכת למה שנראה כהצגת השנה: מפקד האצ"ל מנחם בגין נחשף לראשונה בפני קהל, יוצא ממחשכי המחתרת לאור היום של המדינה שזה אך קמה. על הבמה עלה אדם צעיר, רזה כל כך, עטור שפם גדול.

"ב-ג-י-ן! ב-ג-י-ן!" שאגו ההמונים. אני חושב שבעיני אבא שלי, איש אצ"ל והתנועה הלאומית, נקוו דמעות. הוא נדחף ונדחק עוד ועוד, משערי הקולנוע אל מרכזו, נשאב עם האלפים אל קדמת הבמה – ואני על כתפיו. "בגין, בגין" צעקו ההמונים – וכך, לראשונה בחיי, התוודעתי אל האיש הזה.

ברבות השנים הכרתי אותו יותר ויותר מקרוב: בעבודה בעיתון "חרות", במערכות בחירות, בישיבות של מרכז המפלגה (שמנה אז 31 חברים בלבד), בפעילויותיו באופוזיציה וכראש הממשלה – וגם במלחמת לבנון. הייתי עד מקרוב לחמלה שלו כלפי מסכנים ולאכזריותו כלפי מתחרים על כיסאו במפלגה. ראיתיו נסחף, מלהיב, מדוכא ושוקע. עם עלותו לשלטון, ב-1977, הרשיתי לעצמי לכתוב ביוגרפיה על האיש, שבימים אלה מלאו עשר שנים למותו.

מדינאי ומנהיג נבדל מפוליטיקאי בעיקר בהחלטותיו. פוליטיקאי, עסקן, מקבל החלטות קטנות, שתוקפן יפה עד מחר. מנהיג, מדינאי, מתווה כיוון ודרך שמשפיעים על עמו לדורות. למנחם בגין, כמפקד האצ"ל ולאחר שנות דור ראש הממשלה, היו שלוש החלטות שהכניסו אותו לפנתאון הלאומי.

האחת – החלטתו שלא להוליך את אנשי האצ"ל למלחמת אחים ב-1948. בעיצומה של מלחמת העצמאות הביא ארגונו אוניית נשק, "אלטלנה", לחופי הארץ. ראש הממשלה דוד בן גוריון דרש לקבל את כל הנשק, ראה את הסירוב לדרישתו כמרד – והורה לפתוח באש על האונייה. אנשי אצ"ל נהרגו, גם חיילי צה"ל. האצ"ל היה דרוך לפקודתו של בגין לפתוח באש. בגין, בשידור נרגש, הורה בעצם להיכנע. בכך מנע טראומה לאומית שהיתה משפיעה עלינו לדורות וקורעת לחלוטין את מרקם היחסים, העדין והשביר בלאו-הכי, בין אזרחי המדינה הצעירה.

החלטתו החשובה השנייה היתה להיענות להצעות השלום של נשיא מצרים סאדאת. אחרי שנים רבות של איבה ומלחמות, שבהן שלטה במדינה מפלגת העבודה לדורותיה וחלמה על שלום, היה זה דווקא הוא שתפס את ההזדמנות ההיסטורית וחתם על חוזה שלום עם המדינה הערבית הגדולה והחזקה ביותר.

החלטתו החשובה והשלישית, הקשה ביותר מבחינתו, היתה ההכרה ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני". הוא קיבל אותה תחת לחץ כבד של אמריקנים וישראלים בפסגת קמפ-דייויד, שהוליכה לשלום עם מצרים. מבחינתו זה היה "סוף העולם", קריסה מוחלטת של חלומו האישי ושל חלום תנועתו על ארץ ישראל השלמה. כל מה שקרה ונקבע אחר כך נגזר מן ההחלטה הזאת של בגין. נאמני התנועה הרוויזיוניסטית הזהירו אותו מפני הצעד ההיסטורי הזה. המפא"יניקים בחבורה שסבבה אותו – משה דיין, עזר וייצמן, אהרון ברק, אריק שרון – שכנעו אותו לדבוק בדרך שישראל הולכת בה מאז 1978.

עשר שנים למותו. מעריציו התאוששו אך בקושי מהלם פרישתו מראשות הממשלה, דעיכתו ומותו. יריביו חבים לו תודה. הוא עשה חלק ממלאכתם, את החלק הקשה.