חיבת ציון

חיפה / דנציג

בבית אמרו לי שאני צבר. הסבירו לי: צבר הוא מי שנולד בארץ. הבית שבו למדתי על כך לא היה בארץ. אמא הרחיבה ואמרה שהצבר הוא פרי של קקטוס שצומח בארץ, ושילידיה מכונים על שמו כי כמו הפרי גם הם קוצניים בחוץ ומתוקים בפנים. המילה שאמא אמרה לי היתה "סברה", אך היא הסבירה לי ש"צבר" היא המילה העברית. היא לא אמרה לי באיזו שפה אומרים "סברה", ולרגע חשבתי שמדובר בספרדית, אם כי הסגול בסופה רמז ליידיש, אך סופה שנתקעה בראשי ללא הקשר. העניין עצמו נשמע לי משונה. את הפרי לא היכרתי, קקטוסים היו רק בסרטים, וגם בהם לא ראיתי איש אוכל את הפירות שהיו אמורים להיות להם ושמעולם לא הופיעו על המסך. ואם לא די בכך, ההשוואה בין ילידי הארץ לפרי הקקטוס העלום היתה חסרת כל משמעות, עד שחזרנו ארצה.

ובחיבת ציון יצאתי לקטוף מה שהכול כינו "סברס", שהיא, כך למדתי, צורת הרבים של אותו "סברה". אף אחד מילדי הכפר, שאיתם יצאתי לקטיף, לא דיבר על סברס ביחיד. בשעת אחר-צהריים הלכנו כמה מאות מטרים מאחורי מגרש משחקי הכדור, ירדנו במורד מתון שהשקיף על שדות ופרדסים, והנה מימין עמדו צמחים מוזרים מאוד. לא הקקטוסים הגבוהים וארוכי הזרועות של מדבריות הקולנוע וארצות-הברית, וגם לא השיח הנמוך והקוצני ששלח עלים זקורים במדבריות מקסיקו, זה שמפיקים מליבתו חלב חריף ומתסיסים אותו בדלעות ריקות עד לקבלת משקה חריף מאוד החביב על שבטי האינדיאנים באזור. לא, הקקטוס הזה היה צמח שכמוהו לא ראיתי מימי. גוש גדול של עלים ירוקים עטורי קוצים דקים וחדים מאוד, שדמה בצורתו לקיר מאולתר שנועד לחסום את הדרך לבעלי-חיים מסוכנים. הרושם הראשון שקיבלתי מן הצמח היה שאין דרך לעבור אותו או להתקרב אליו. הקיר הירוק עמד מנגד, חלק מעליו שבורים ופצעיהם כבר הצטלקו לריקמה אפורה וקשה. הרושם המאיים התחזק כשגיליתי שילדי הכפר מסתערים על הצמח כשהם מצוידים בכלי נשק: מקלות שלקצותיהם חיברו קופסאות שימורים ריקות. מקל שני שימש אותם כדי לגעת קלות בפרי עד שייפול לקופסת השימורים. זו היתה עבודה איטית ולא פשוטה, שדרשה תיאום בין שתי הידיים וגם סבלנות של ממש.

הפרי היה מין גידול אליפטי בעל מראה ממאיר, בליטה לא מפתה שנהגה להתפתח על שולי עליו העבים של הקקטוס, תמיד בגוונים חיוורים של צהוב עם רמיזות של כתום או ורוד. ואת זה הם רצו, לשם כך באנו והסתכנו בקוצים. אחד הילדים אמר לי שגמלים אוכלים את הסברס ישירות מן הצמח, ולא מרגישים את הקוצים בלשונם העבה. דמיינתי גמלים עבי שפתיים, קרבים בעצלנות גלית אל הצמח, מלחכים את הפרי, ולאחר מכן יורקים צרורות של קוצים משפתיהם הבשרניות, כמו מכונת ירייה מימי-הביניים המשגרת מטר של חיצים אל מטרה מבוצרת.

אט-אט החלו להצטבר הפירות. הבטתי בהם ולא הופתעתי מכך שגמלים מתלהבים מהם. בעיני הם היו מכוערים להפליא. מלאי שריטת ומעיכות, קוצים מסוכנים מזדקרים מהם לכל עבר. שום ריח לא פיאר את הדלי שבו נאסף היבול של קופסאות הפח. אחד הילדים הגדולים שלף אולר, דקר את אחד הסברס שהיו מוטלים בערימה, ולנגד עיני המשתאות הצליח לקלף אותו באבחת להב בעודו אוחז בפרי בין אצבעות זהירות. הפֶנים היה משונה ודוחה לא פחות: בשר חיוור ללא ליבה, שלאחר הסרת הקליפה התגלה כדל למדי. הילד נעזר באולר כדי להגיש אל פיו את הפרי השלם, תחב את חוטמו אל גוויתו, ולעס-שאף אותו במהירות. הבשר דמה לגלידה מימית או לג'לי. הוא לא ננגס כאפרסק או אגס, ועיקרו היה עשוי סיבים שקופים וגרעינים זעירים. הסברס היו קוצניים ומשונים עד כדי כך, שהתקשיתי לראות בהם דבר מאכל. קליפתם העבה ותוכם המאכזב לא שיפרו את דעתי עליהם. לא הבנתי מה יש בו בפרי הזה, שהמאמץ שנדרש כדי לקטוף אותו הוא כה גדול, התוצאה עלובה, וההתלהבות שהוא מעורר אינה שוככת עם טיפות המיץ הניגר על סנטרי הילדים סביבי.

באותו אחר-צהריים לא טעמתי מן הסברס. אך בסוף הקיץ זכיתי לטעימה ראשונה, ולא בחיבת ציון. אחרי שעברנו לגור בחיפה, לקח אותי אחד השכנים להכיר את השוק התורכי. עוד בטרם הגענו לשוק עצמו, באחד הרחובות הקטנים היורדים אליו בחדות, ישבה ערבייה על המדרכה, ראשה מכוסה בד לבן ובידה אולר ישן עם קת של עץ. בין רגליה נחה גיגית אלומיניום שהיתה מלאה מים כדי שליש. במים צפו גושי קרח גדולים שנמסו והלכו באיטיות בחום היום, ועליהם וסביבם היו סברס רבים בכתום ובוורוד. השכן עצר ליד הגיגית והציע לקנות לי מן הפרי. התעכבתי בתשובתי, אולי לא זיהיתי את הפירות, אולי התביישתי, אולי שקלתי ביני לביני מה מנומס יותר לעשות: לסרב או להסכים. עד שהשבתי בחיוב, הוא אמר לי: "זה סברס! אתה יודע מה זה סברס?" עוקר את המילה מחיבת ציון ומשגר אותה לחלל העיר חיפה, פוצע אותי בבלי דעת כמי שמתפרץ לתוך חדר בלב.

וכך טבלה הערבייה את ידה במי הקרח ודלתה סברה יפה למדי, ובשניות המעטות הללו הבנתי שאין בכל גיגית הפירות הזו ולו קוץ אחד. היא החוותה באולר הפתוח על אורכו של הפרי, והשכן אמר לה "כן", הניח מטבע בידה הפנויה, ובתגובה מיהרה ידה האחרת לבתק את הקליפה ולחלץ מתוכה פרי שצורתו מושלמת. עיניה הביטו בי, ממתינות, כהות, וידה הגישה לי את הסברה בקליפתו שכעת שימשה כמין צלחת. נטלתי אותו בזהירות והגשתי את הבשר הצונן אל פי. חשתי רטיבות נעימה בין שפתי שנגסו בזהירות מעט מן הבשר, נעזרות בלשון שניגשה לבדוק את הטעם. האמת התגלתה לי מייד: הפרי תפל, גם כאשר הוא צבעוני, מטופל בידיים מבינות שהסירו ממנו את כל הקוצים, ומוגש בנוחות לקונים העושים את דרכם אל השוק.

פרי הצבר שטעמתי לא שינה את התחושות שבאו איתי מחיבת ציון לחיפה. באותו אחר-צהריים ראשון לא השתתפתי בקטיף הסברס, ודבר ממה שראיתי לא פיתה אותי להתקרב אליו. הערימה הלא מזמינה שהיתה מונחת בתחתית הדלי נותרה זרה. אף אחד מן הילדים לא הציע לי לטעום מן הפרי, וממילא חשתי דחייה למראה הילד שפרצופו בוסס בבשר שדקות מעטות לאחר חשיפתו כבר היה אפרפר. בימי הקיץ ההוא בחיבת ציון נהגתי להביט, ללמוד ולחשוב, אך לא העזתי לבקש ולא אהבתי לשאול. לא ידעתי כיצד יגיבו הילדים, בעיקר כשהיו בחבורה. חשתי שהחספוס והקוצניות קיימים בהם, אך שבפנים לא ממתינה לי מתיקות רבה. וכשכבר נעניתי להצעה בשוק התורכי בחיפה, לא הצטערתי על שלא טעמתי אז מן הפרי שהילדים קטפו.

הקוצניות הצפופה של הצבר, טעמו התפל (שבים ומבטיחים לי שהוא אכן מתוק, אך אני איני מאמין) ומראהו הלא מלבב, עוררו בי בעיקר תמיהה. מדוע נבחר ככינוי לילידי הארץ? האם טעם אחד מראשוני הישוב את פרי הקקטוס, ואכן חש במתיקות כלשהי? אם כך היה, אין זה אלא שהד טעמם של פירות ט"ו בשבט בגולה בא בפיו. כי בגולה היו משבחים את טעמם של פירות עבשים, מאובקים ותפלים, שנסעו מקהילה לקהילה לאחר שיצאו את ארץ-ישראל חודשים רבים לפני החג, רק משום שהיו פירות ארץ-ישראל. ומשבחו של פרי הצבר בא השימוש בו כדי לציין את בני הארץ, וכך הומתק הפרי בזכות החיבה לבנים. ואולי חש מישהו בקוצניות העוינת, המתגוננת, של ילידי הארץ, והדביק להם מתיקות של תקווה.

כשלעצמי, החלטתי להתרחק מן הפרי המוזר. החלטתי לטפל במגעי עם ילידי הארץ ללא תיווכה של דמות הסברה. שעת הקטיף בחיבת ציון נותרה בזכרוני כאזהרה מן הפרי ומן ההשוואה בינו ובין מי שסביבי. ואילו הצבר הראשון שכן אכלתי, כמעט יחיד עד היום, הוגש לי מידה של ערבייה מן הגליל שבאה למכור את פירותיה בשוק התורכי, בעודי פוסע בו לצד שכן של הורי, עובד 'תנובה' חיפאי מאוד, המשכים לעבודתו כפרולטר אמיתי, מבין גדול בתוצרת המקומית ובענייני השווקים למיניהם ברחבי העיר, איש שעלה ארצה לפני שהגרמנים נכנסו לעירו, לדנציג.

"חיבת ציון" מאת יורם מלצר, סדרת "דברים", הוצאת "מודן".