שדות גזר לנצח

לא פעם התעכב באגס באני על עניין ייחוסו המשפחתי. "יש לי כמה אבות", נהג לומר, בהתייחסו למספר במאי האנימציה שהפיחו בו חיים במהלך השנים. אבל איכשהו, תמיד ידעו אילו שניים אהב במיוחד. האחד, איזידור (פריץ) פרילינג, הלך לעולמו לפני שבע שנים; השני, המזוהה עימו יותר מכל, מת שלשום בשיבה טובה. אתר הבית של האחים וורנר מקפיץ כעת חלון לזכרו של צ'אק ג'ונס - אחרון הנפילים ומגדולי תור הזהב של אנימציית ה-Cartoon.

ראשית, לעניין ייחוסו של באגס. אל תאמינו לכל הכותרות שצועקות "יוצרו של באגס באני איננו". אבותיו הביולוגים של באגס היו בכלל האנימטורים הנשכחים בן ("באגס") הארדווי וקאל דלטון. בילדותו הוא גודל על-ידי קיסר כל הזמנים של ה-Cartoon, טקס אייברי בכבודו ובעצמו, והוא היה זה ששם בפיו את המשפט What’s up Doc? ומסר אותו לצ'אק ג'ונס ב-1941, להמשך החניכה. אך מרגע שנחת באגס בידיו של ג'ונס הצעיר לא נפרדו דרכיהם לעולם.

סביב אולפני האנימציה של האחים וורנר נרקמו עם השנים אגדות ונוסטלגיות. לכל אלמנט קבוע בסרטוני ה-Cartoon היה מיתוס משלו, שאירע ב"מרפסת הטרמיטים" - אותו צריף עץ שבו באו לעולם באגס ופורקי, אלמר פאד ויוסמיטי סם, דאפי ופוגהורן לגהורן, סילבסטר, טוויטי וכל האחרים, שהיוו את האופוזיציה לדמויות הסכריניות של המתחרה - דיסני. כשבארץ ישראל עשו היסטוריה בצריפים מסוג שונה, ובאירופה התחולל האסון הגדול בתולדות המין האנושי, היו ג'ונס והחבר'ה שלו עסוקים בצריף שלהם בדברים מעט יותר משעשעים.

ג'ונס היה ווינר מהיום הראשון שלו בצריף. העובדה שטקס אייברי, כבר אז, האיש הנערץ בתעשייה, הפקיד בידיו של הבלונדיני הצעיר, יליד העיר הנידחת ספוקיין שבמדינת וושינגטון, את באגס באני, אמרה הכל. ג'ונס טרף את הדמויות ברעבתנות והעמיד במהירות סרטונים מצחיקים ומקוריים. כבר בסרטו הראשון ("שומר הלילה", 1938), חבר אליו מל בלאנק, "האיש בעל אלף הקולות", שהיה הגרון מאחורי כל דמויות הלוני טונס המפורסמות של אולפני WB, והשניים החלו לעשות היסטוריה. שלוש שנים לאחר מכן כבר ביים ג'ונס את הארנב הצעיר, שהגיע לפרקו וכבש את המסכים.

ג'ונס טיפח את הקריירות של כל כוכבי הלוני-טונס כבמאי היודע להעריך טקסט מצחיק, אך לעולם מאפיל עליו ב"גֶג" ויזואלי מצחיק עוד יותר. החירות המוחלטת שמעניק ה-Cartoon ליוצרו שיחררה את ג'ונס וחבריו מכל מגבלה פיסיקלית. הדמויות אמרו "משפטי מחץ" שנחקקו בתודעה האמריקנית ועשו דברים ששייכים לזיכרון הצילומי של כולנו. למשל - זאב ערבות צונח לתוך ואדי עמוק ונוחת על קקטוס.

עלילות הקויוטי והרואד-ראנר, הן שהעניקו לג'ונס חיי נצח. וייל אי קויוטי התחיל אמנם כפטפטן לא קטן, אך אחרי מספר אפיזודות השתתק, ויחד עם הציפור הנסה נטל חלק חשוב במעבדה המטורפת של ג'ונס. "מעניין מאיפה הוא יחטוף הפעם?", שאלו את עצמם מיליוני אמריקנים עם השנים, והביטו בעוד הברקה של האנימטור המוכשר. הומאז'ים לכך ניתן למצוא, אגב, בכל פרק שני של "הסימפסונס" - עוד צאצאים חוקיים של משפחת לוני-טונס לדורותיה.

הקריירה של ג'ונס נמשכה כמעט 60 שנה. מוצאו ושמו הגרמני של כוכב WB האחר, פריץ פרילינג, מנעו מהאמריקנים מלאמץ אותו אל חיקם. צ'אק ג'ונס, הילד האמריקני המושלם, היה הנסיך הרשמי מיומו הראשון בתעשייה ועד מותו בסוף השבוע. גם בשנות השבעים והשמונים, כאשר ירדה הדרישה לסחורת ה-Cartoon, הוא היה "מר Cartoon" לכל דבר ועניין בטלוויזיה ובקולנוע. הוא פעל בלב הוליווד וזו לא חסכה ממנו את הערצתה עד יום מותו, כתודה על חלקו בעיצוב ילדותם של רוב האנשים בשואו-ביזנס.

הפעם האחרונה בה ביקר באגס באני בסרט הוליוודי "גדול" היתה הופעת האורח שלו בסרט בו כיכב דווקא ארנב אחר - רוג'ר ראביט. יש האומרים כי ראביט אינו אלא בנו מחוץ לנישואין של באגס, אבל כך או אחרת, יוצרי "מי הפליל את רוג'ר ראביט" לא העיזו לצייר אפילו פריים אחד לפני שקראו לצ'אק ג'ונס לשבת על כסא היועץ הראשי.

כשמת מל בלאנק, ב-1989, היה צ'אק ג'ונס שותף ליצירת מחוות הפרידה המרגשת ביותר בתולדות ה-Cartoon. הציור Speechless (ראה תמונה מימין) הבהיר שלמל בלאנק אין תחליפים. גם בעולם ה-Cartoon שלכאורה אינו תלוי במיוחד ביוצרים האנונימיים. מה אפשר לומר לזכרו של ענק כמו צ'אק ג'ונס? אולי רק: "בדרכך אל שדות הגזר הנצחיים, צ'אק, אל תשכח לפנות שמאלה באלבוקרקי".