כשפול אוסטר פגש במיק ג'אגר

אי אפשר ואסור לשפוט את "צימאון", אלבומו החדש של שלמה ארצי, ללא התייחסות למעמדו של בעליו בתרבות הישראלית. לא צריך לקרוע מעל ראשו של אריק אינשטיין כל כתר, כיוון שהוא עצמו מתעקש (ובצדק) כי אין לו כזה ומעולם לא היה לו. אבל גם אם נניח למפעלותיו האחרונות של איש הספורט, נראה כי שלמה ארצי הגביה את עצמו לבד לראש הפירמידה: הוא כותב, מלחין, מעבד, מנגן ומופיע כמו ילדון בן 20; התוכנית שלו ברדיו היא מופת לטור אישי משודר וכמו בן דורו ושותפו לצמרת הרוק הישראלי, שלום חנוך, הוא אינו מהסס לנעוץ את שיניו ב"מצב". פארקים או לא פארקים – לארצי יש הרבה מה לומר וזה תמיד מעניין לשמוע.

כך, אם כן, הגיע שלמה ארצי לאלבום הראשון שלו באלף השלישי: נטול כל מגבלה תקציבית (האלבום הוקלט ב-5 אולפנים ומשתף, כרגיל, את הנגנים הבכירים בארץ), אהוד על הרבבות מזה ועל גבוהי המצח מזה, פטור מכל חובת הוכחה ובכלל – בעל לוק-אנד-פיל של פול אוסטר מעורב במיק ג'אגר. אמר מישהו שארצי הוא ברוס ספרינגסטין המקומי. ואני תמה, האם ברוס ספרינגסטין היה מסוגל למצוא סנגוריה על אריאל שרון כפי שארצי עשה זאת, כשהתייחס לנסיעותיו של ראש הממשלה עם בנו. אל תטעו ואל תנתקו את שיריו של שלמה ארצי מהקונטקסט הכללי של היוצר החשוב והמעניין הזה.

כשאלה נתוני הפתיחה שלך, המחשבה על תקליט חדש עשויה להיות מפחידה. ממרומי 53 שנותיו מתבונן ארצי על הקריירה שלו ועל התנהלותם של הקנונים הגדולים האחרים, לצדו. מימין אריק אינשטיין, שהרפה מזמן מהעשייה האמנותית והחליט ליהנות מהחיים. משמאל יהודה פוליקר, שהחל לזרוח בסוף שנות השמונים אך הקריירה שלו, במקרה הטוב, נמצאת מאז במין ישורת בלתי נגמרת. שלום חנוך הוא פלנטה עצמאית, ואילו הוא, ארצי, התגלה בראי השנים כעניין האמיתי. וכך, כמו מדינת ישראל בעשורים האחרונים, גם ארצי מוצא את עצמו מתמודד עם תסמונת "מגבלות הכוח" (או: איך להוציא תקליט שגם אם אני יודע שאינו "גדול" – הוא לא יטלטל את הקריירה שלי לכיוון בלתי רצוי).

תחמושת מייסודו של "המצב"

"צימאון" הוא אלבום טוב. הוא אינו מטלטל את הדימוי של ארצי לשום כיוון וגם זה הישג לא קטן. זהו אלבום צפוי, שגם אם יכניס כמה שירים למצעדי הפזמונים, לא יירשם כשיא על חגורתו של בעליו. תכליתו של "צימאון" היא להעביר את הזמן עד האלבום הבא של ארצי ולשמר את מקומו בזיכרון הציבורי, פחות או יותר באותו מקום שבו אנחנו זוכרים את ארצי כעת.

ה"מצב" מספק לארצי תחמושת כמעט לכל השירים. שלא כמו הטקסטים המניפולטיביים שיעקב גלעד החל לכתוב ליהודה פוליקר ("מי הבא בתור ומי בתור הבא") – ארצי נותן את הסחורה האישית הרגילה שלו באופן ישיר וענייני: "אקדחים שלופים… מאה אלף נהרגו בשביל מה?… דבר איתי על המצב… על פי כמות השוטרים עוד מעט תתפוצץ פצצה… בדרך מכאן לשם יש פקק לזכר המתים…", נזהר שלא להרים את קולו יותר מדי, אך הוגן דיו כדי להתמודד עם השאלות הקשות שניתכות על כולנו בשנים האחרונות. כמעט כל השירים ב"צימאון" נוצקו לתוך התבנית השלמה-ארצית האופיינית ויצאו ממנה סבירים. תקליט ביניים, כבר אמרנו?

שאור בודד, שהקדיח לא מעט עבודות של ארצי, עושה זאת גם ל"צימאון". הטקסטים היו ונשארו החוליה החלשה של היוצר החשוב הזה. לא – אינני מתכוון להעלות שוב מן האוב את "חתולים מחשבים את קיצם לאחור" ולהשתמש בו כדי לנגח את ארצי ה"משורר". היום כבר ברור כי ארצי הוא יוצר אישי, שמעדיף "להוציא הכל החוצה" גם אם מישהו ימצא את הטקסט בוסרי. עם זה אין לי בעיה, אבל הואריאציות האינסופיות על השורש ר.ק.ד עשו לי מזמן צרבת. כשלהקת הרוק המבדרת ZZ-TOP מקפידה לצלם לכל קליפ שלה את אותה מכונית אדומה באותה תנועה קבועה – זה משעשע. כשאמן מסדר הגודל של שלמה ארצי מתעקש לתווך לנו מדי שנתיים את הקיבעון שלו בנושא הריקוד, זה מעצבן.

ארצי גונב מעצמו בחינניות

ארצי גונב מעצמו בלי בושה, אך עושה זאת באופן חינני. מכירים את השיר על הבית שהוא גר בו, עם אותם הזכרונות? אתם מוזמנים לשוב אליו עם השיר "הבית שלך" שנפתח ב"בתוך הבית שגרת בו פעם רעדו הכתלים בסופות…". השיר "הו לעזאזל" מבקש למלא את משבצת ה"מחאה" עם התייחסות למה שנקרא פעם בשם "הביצה הלבנונית", אך דא-עקא: איש אינו זוכר היום את הצרה ההיא (וחוץ מזה, לידיעת בועז ארד שסיפק את ההשראה, ב-1998 שום חייל ישראלי לא אמור היה לראות או להריח את ג'זין אבל סחתין על הקרביות והרגישות).

וזהו שלמה ארצי במיטבו, גם כאשר האלבום סולידי: מול התמרחויות כמו "הבית שלך" יש את "געגועי", שנוגע בעדינות בעצבים רגישים ("געגועי לילדי, געגועי למגעך"). אישית, אני מסתקרן כבר שנים בנוגע לזהותה של הנמענת של ארצי. זו שהוא נוטש עבורה את עדינות האנדרסטייטמנט ("הפכתי שולחן מרוב עצבים כשחשבתי שאת מזדיינת"). האם זו אשתו/פרודתו? האם אלו הן אהובות מתחלפות? בסבך הדימויים שארצי משתמש בהם, האמת הזו הולכת לאיבוד ואולי זו בדיוק כוונתו.

מוזיקלית, "צימאון" אינו מביא עימו שום חידוש. ארצי יושב על אותה תבנית סאונד, פחות או יותר, כבר עשר שנים. "צימאון" הוא אלבום פופ עם מילים נושכות לעתים, ונגיעות קלילות, כמעט בלתי מורגשות, באלקטרוניקה. מקומו בסיפור המתמשך הנקרא "שלמה ארצי" ראוי ומכובד, אם כי לא הכרחי. לקנות? כן.