הנה לך כרטיס, בוא כנס

הערב (שלישי) יוקרן בסינמטק תל-אביב הסרט התיעודי "ציפור בין יבשות" המלווה את המשורר העיוור ארז ביטון דרך עיניו של נהגו האישי. "ציפור בין יבשות", בבימוים של יניב טל דרוויש ואלי חכים, הוא החשיפה הראשונה של ביטון אל מול מצלמות הקולנוע.

הסרט נפתח בפגישת העבודה הראשונה בין הנהג למשורר, מלווה את ההתקרבות בין השניים, נוגע בהשלמה של ביטון עם העיוורון, סירובו להיכנע למגבלות והתשוקה האינסופית למשמעות ולחיים. מלבד היותו משורר, ביטון הוא גם עיתונאי ועובד סוציאלי, שמיסד מכון בינלאומי לתרבות ים-תיכונית ופסיכולוג שיקומי בהכשרתו. הוא התעוור כשהיה בן 11 במהלך משחק עם חברים שבו התפוצצה פצצה שנזרקה על-ידי מסתננים בלוד. הסרט נוגע בין היתר בגעגועים לתקופה בה ראה, געגוע שלדבריו לא נגמל ממנו ושאולי הוא הכוח שמניע אותו לכתוב. "לראות זה סוג של אהבה בלתי אפשרית, יותר חזקה מחוויה מינית", הוא אומר באחת הסצינות, אבל מודה שהתשוקה לראות קבורה עמוק בתוכו והתמסמסה עד כדי כך שאפילו בחלום הוא לא חווה את חווית הראיה.

"ציפור בין יבשות" מוציאה את הצופים לטיול בחיי היום-יום של ביטון: במפגש השבועי עם החברים בקונדיטוריה קבועה בדרום תל-אביב, שם הם מתדיינים על שירה עיראקית, ובמופע משולב שבו הוא מקריא שירה לצדו של שלמה בר ו"הברירה הטבעית". הסרט נוגע גם בחיבור המושרש של ביטון לנושאים החברתיים שבא לידי ביטוי כשהיה פעיל בשכונות בשנות השבעים, דרך הריצה לפריימריז של מפלגת העבודה בשנת 1999 לצדו של ברק, בהם כשל לבסוף. לאורכו של הסרט משולבים קטעים משיריו של ביטון כמו "חתונה מרוקאית", "לאמי לא חיו לה הילדים" ו"עשר נשים". השירה, הוא אומר, החלה לצמוח בבית חינוך לעוורים בו למד בירושלים. "פה קיבלתי את ההגדרה העצמית שלי, פה הבנתי שאני רוצה להיות מישהו", הוא אומר ודקות ספורות אחר כך מספר על הבחירה לחיות במעין "מגדל שן" ולא להתחכך ביומיום הקשוח בו הסביבה מגדירה אותו בראש ובראשונה כעיוור.

הסרט, שאורכו 30 דקות, מסתיים בסצינה בה מתפרקדן ביטון על צוק ירוק מול גלי הים – בדידות המשורר העיוור מול הים הנצחי כשברקע מזדמזם השיר "בלעדיך אני בעצם כלום" - רוצה אולי לומר, שהשירה היא שמגדירה את ביטון ולא עוורונו.

"ציפור בין יבשות" – יום ג', 19.3, בשעה 20:40, בסינמטק ת"א