טעות חוזרת בפתח

לפני שאנו דורשים בתוקף מארה"ב להכריז על תנזים כארגון טרור, ראוי להימנע מבלבול מושגים. גם כדי שלא לחזור על הטעות ההיסטורית שלנו בלבנון ב-1982, כשהפכנו במו ידינו את השיעים המקומיים מבעלי ברית פוטנציאליים לראשי המאבק האלים נגדנו.

פתח הוא במהותו ארגון בעל מטרות פוליטיות ומדיניות. עד 1994 היתה לו גם זרוע צבאית, שביצעה מאות פעולות טרור בשנה. עם הקמת הרשות הפלסטינית פירק הארגון את כל האלמנטים המיליטריסטיים שלו, שילב את אנשיהם בשירותי הביטחון והמשטרה של הרשות, ועצר בבת אחת את כל הטרור "שלו".

במקביל לכך נערכו שורות פתח במסגרת אזורית. תומכי הארגון בערים, בכפרים, ובמחנות הפליטים (שבהם הוקמו משרדים וסניפים) נקראו "תנזים" (משמע, ארגון), כשמה של רשת תומכים פעילים, שנוסדה שנים רבות לפני כן. המטרה העיקרית של מגבשי התהליך הזה, ובראשם מרואן ברגותי, היתה ליצור מחדש מוקד כוח פוליטי בשטח, שיסייע לגיבוש כוחו של פתח מול החמאס שהלך והתחזק, להגברת כוחו של ה"רחוב" נגד התחזקות אש"ף/תוניס (שזכה בהרבה מעמדות הכוח והשליטה), ולביצור מעמדם של הפעילים הבכירים בני דור הביניים, רובם ככולם "בוגרי" בתי סוהר ישראליים, פרגמטים, מתונים, ותומכי תהליך השלום וההשלמה עם ישראל.

ההערכה של ברגותי וחבריו היתה שארגונם יהיה הגוף הדומיננטי שיסייע לערפאת להעביר את הסכם הקבע שייחתם עם ישראל בתקופת ברק, ולהנהיג את החברה הפלסטינית לעידן של שלום ושכנות טובה עם ישראל. תפיסתם הבסיסית אמרה שהסכם שלום הוא אינטרס פלסטיני, ויש להשתיתו על גבולות 67' (תוך חילופי שטחים 1:1), על פירוז פלסטיני וסידורי ביטחון הולמים את צרכי ישראל בבקעת הירדן, על חלוקת הריבונות בירושלים, ועל פתרון הוגן לבעיית הפליטים (שאין בו חזרה פתוחה-לכל לישראל).

יחד עם זאת, הארגון נותר ארגון לשחרור לאומי, וכשהנהגתו הגיעה למסקנה שהצד הישראלי אינו מתכוון להגיע להסכם קבע הוגן, שהכיבוש נמשך וההשפלה הפכה ללחם חוק, הופיעו הפגנות אלימות, שהביאו עלינו את האינתיפאדה. האנרגיות הופנו קודם כל למאבק נגד הכיבוש, ואחר כך גם נגד מייצגי הכיבוש – קרי, כלל הציבור בישראל. כך התארגנו מתוך שורות התנזים קבוצות אלימות, שאינן נתונות למרות ההנהגה. אין להן לא ראש ולא זנב. הן "חשות" את השטח ומגיבות בהתאם.

לכן, הדרך לעצור את פעילותו האלימה של התנזים, אינה עצירת כספי הרשות הפלסטינית, חיסול מנהיגים פוליטיים, כניסה למחנות פליטים והשפלת הפלסטינים באשר הם. הדרך היא רק יצירה של אופן מדיני, שיעלה בקנה אחד הן עם המאוויים של מרבית הציבור הישראלי, והן עם המאוויים המדיניים של פתח. בינתיים הדבר אפשרי, ולכן צריך לבנות שותפות עם פתח/תנזים ולא לנסות להרוס את מה שאינו בר הריסה. התנזים עצמו יפרק את הגורמים האלימים שבתוכו, בדיוק כפי שעשו ראשי פתח ב-1994.

אם המצב ימשיך להידרדר נמצא מולנו לא הנהגה פרגמטית מהסוג של ברגותי, אלא צעירים קיצוניים שיודעים רק לאחוז בנשק ולשנוא את עצם קיומה של ישראל כמדינה שצבאה פוגע באוכלוסייה הפלסטינית ומשפיל אותה.