רפואה עברית

למנהל בית החולים (הנשוי) יש רומן עם האחות הראשית, אחות אחרת ילדה לגינקולוג הראשי (הנשוי) בן, שהוא אינו מכיר בו, הסטאז'ר החמוד מאוהב קשות בסטאז'רית השותפה לדירה, וחוץ מזה כולם גם מטפלים בחולים. כל זה, והרבה יותר, מתרחש בסידרה החדשה "טיפול נמרץ" (ערוץ 2, החל מיום ה' 20.30).

הרקע, בקצרה: בית החולים מנוהל בידו הרמה של רופא שאפתן, כשלצידו צוות קבוע של רופאים, אחיות וסטאז'רים. לכל אחד סיפור משלו, וכל אחד מתשעת פרקיה של הסידרה יהווה סיפור בפני עצמו. הדרמה מבוססת על סיפורים אמיתיים ומרתקים, על פי תחקירים שנעשו בשיתוף עם צוות רופאים בכיר מהמרכז הרפואי ע"ש רבין, שאף נוטל חלק בסידרה. הפיק את הסידרה יורם גלובוס וביימה רוני קיי שפר. וכדי שתכירו מעט את הדמויות הפועלות ואת מה שמתרחש בחייהן, הבאנו ראיונות עם עשרת השחקנים הראשיים בסידרה.

יוסי גרבר

(פרופ' יוסי ברעם, מנהל בית החולים "רבין")

"בהיותי היפוכונדר, אני די קרוב לעולם הרופאים, ורבים מחברי רופאים. הדמות שלי מעוצבת במידה רבה על ידי רוני קיי שפר, שביימה אותי גם ב'זבנג'. אני מאוד אוהב ומעריך אותה, את השקט והמקצועיות שלה, ובמיוחד את היכולת שלה בתוך כל הטאראראם הזה למצוא זמן לעבוד בצורה אישית עם השחקן על התפקיד שלו".

איזה מן אדם הוא ברעם?

"תוך כדי העבודה על הדמות הכרתי את מנהל המרכז הרפואי, ד"ר דן אופנהיים. אתה רואה בן אדם שכל כולו נשוי למוסד, מה שחשוב לו זה בית החולים. הוא נורא גאה בכל מחלקה, בבניין החדש שנבנה. כל נסיעותיו לחו"ל קשורות לבית החולים. מאחר שיש פן אישי לברעם, שהוא גם גרוש וביחסים מעורערים עם בנו, לקחתי את זה לא מהזווית של איש שהוא שלילי ביסודו, אלא מכך שכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו נתונים לבית החולים. הוא איש נוקשה כלפי חוץ, מהיר החלטה, חותך דברים, אבל מתחת לכל זה הוא מאוד רגיש ומגלה הרבה רכות ואמפתיה למצבים של אנשים".

בבגרותך יש לך עדנה בתיאטרון.

"אני חושב שככל שאני מתבגר, אני מבין טוב יותר את מה שאני משחק. אבל מצד שני, כדי לשחק בנדמה לי - כי זו מהות המקצוע - אני צריך גם להישאר ילד, משום שרק ילד יכול לשחק בנדמה לי, לקחת מקל של מטאטא ולחשוב שהוא סוס... אינני מרגיש את גילי".

לימור גולדשטיין

(ד"ר שלי קליין, רופאה קרדיולוגית בכירה)

"היא רופאה מאוד מוכשרת ואמביציוזית, למעשה מקדישה את החיים שלה לקריירה, שהיא הדבר הכי חשוב לה בעולם. נכון לעכשיו כולי תקווה שזה ישתנה. היא ויתרה על נישואין ומשפחה, כנראה כדי להיות ראש מחלקה".

הוויתור על חיי משפחה נראה לך?

"חס וחלילה, אני בפירוש חושבת שאפשר לשלב בהצלחה בין השניים. זה אסון לוותר על הדברים הכי נפלאים של החיים, שהם זוגיות, משפחה ואהבה. אני נורא אוהבת אותה, היא דמות מאוד חיובית בעיני. מאוד מסורה לחולים שלה, אכפתית וחמה, ותעשה הכל כדי להיות שם בשבילם, לחבק וללטף".

ושוב רומן עם עמוס לביא.

"לשמחתי הרבה, יש לנו רומן ארוך, מתמשך ונהדר מול המצלמות, כהמשך ל'מנת יתר' ול'אשה באפור'. כאן מהפרק הראשון הרומן שלנו עלה על שרטון, ככה שהצופים יראו את הסוף של הרומן. הוא אומנם נמשך, אבל אנחנו פוגשים אותם לא בימים הטובים של הרומן, אלא במשבר".

לאחרונה עשית קטלוג ל"קרייזי ליין" יחד עם יעל אבקסיס. איך הרגשת כדוגמנית?

"על הכיפאק. כשפנו אלי, ראיתי בזה מחמאה גדולה. התייחסתי לזה כמי שבאה לשחק בלהיות דוגמנית".

ומה עם להיות אמא?

"אמא שלי שואלת אותי את השאלה הזו פעמיים ביום. אני חיה עם החבר שלי, רון אבידן, ואני הכי מאושרת בעולם. אני מאמינה שאהיה אמא בעתיד הלא רחוק".

אסתי זקהיים

(האחות הראשית שושי)

"אחד הדברים שאני הכי אוהבת בשושי זה שהיא לא קונבנציונלית. זו הדרך שלה בחיים, וככה היא פותרת את הדברים. היא אחות ראשית בבית החולים 'רבין', והמוטו שלה הוא: 'אף אחד לא משתין בבית החולים בלי שאני יודעת'. למעשה, היא יודעת הכל על המתמחים, האחיות, הרומנים, השנאות, הכעסים. אין פרט בחיים הפרטיים של הצוות שלא ידוע לה".

מין קלפטע כזו?

"היא לא משתמשת בזה לרעה כמו שהיא נהנית להיות בשליטה, לבחוש, לפתור בעיות. אבל היא לא ה'ביג מאמא' החמה והאוהבת. יש לה גבולות והיא שמה אנשים במקום. היא ביחסים הכי קרובים עם מנהל בית החולים, יוסי ברעם (יוסי גרבר). הוא בשבילה מעין אבא שלא היה לה. היא אוהבת ומעריכה אותו, ויודעת שהוא זה שאיפשר לה להתקדם לתפקיד שלה. הוא לקח עליה מין פטרונות מקצועית ורוחנית עוד מבית הספר לאחיות".

איזה דברים לא קונבנציונליים היא עושה?

"היא גרושה, עקרה ועושה ילד מאם פונדקאית".

איפה היא משיקה לך?

"בשמחת החיים ובאנרגיות. אני לא צריכה למתן את האנרגיות שלי לתפקיד. אני אפילו הולכת איתה עוד צעד. היא מלאת צבע. היא לובשת פרחים וכולה אור".

ואיך חיי האהבה שלה?

"בעלה עזב אותה, הוא בגד בה עם מישהי, והיא לא סבלה את הרעיון. היא גרה לבד, אבל היא סוג של שורדת, נלחמת".

מבחינה מקצועית נדרשתם למיומנות רפואית?

"לצערי, חוויתי הרבה שנים בבתי חולים עם אחי ועם אבי (שניהם נפטרו ממחלה - ר.ג.), אז היה לי קל לגשת לתפקיד האחות. הבאתי גם את מידת החמלה שלי לדמות. אני יודעת מה זה להיות אחות, השעות על הרגליים, קור הרוח המקצועי".

עמוס לביא

(פרופ' עמוס בכור, מנהל המחלקה הקרדיולוגית)

אז מה, איך זה להיות סוף סוף פרופסור?

"זה מדהים. אני מוכרח להגיד שזהו אחד התפקידים היותר בכירים שעשיתי בחיי. לפני כן שיחקתי כראש מחלקת תישאול ב'תיק סגור', שנסגר בינתיים במגירה של ערוץ 10. להיות קרדיולוג זה תפקיד מחייב מאוד, הוא צריך לעשות אנשים בריאים. זה סוג של שליחות. בכלל, חיי הם שליחות - עם מאה תפקידים בתיאטרון ועוד עשרות תפקידים בדרמות ובסרטים, עם שלושה 'אוסקרים' בבית וארבעה ילדים מארבע נשים שונות. אני מרגיש שאני בשיאי ושרק יהיה לי כוח להמשיך לעבוד, ליצור וליהנות.

"כשאנשים מגיעים לעמדות כוח כמו של הפרופסור, זה הופך אותם לחזקים ולבעלי השפעה, ולא מן הנמנע שהם יהפכו גם ללא סימפטיים. לבן אדם הזה יש כמה סודות אפלים שהוא מסתיר. הוא מנהל רומנים, ואחד מהם הוא עם אחת הרופאות הבכירות במחלקה, ד"ר שלי קליין (לימור גולדשטיין)".

הרומן שלך עם לימור גולדשטיין ארוך. היא "האשה באפור" שלך ו"מנת היתר" שלך.

"ב'מנת יתר' שיחקנו שני נרקומנים, והיום אנחנו משחקים שני דוקטורים בכירים. בכל אופן, הפרופסור הוא איש עם אגו מנופח, שלא מוכן להניח לשום דבר לערער את מעמדו כמנהל המחלקה הקרדיולוגית. הוא לוקח סוג של ספידים כדי שהידיים לא ירעדו לו באמצע הניתוח, וזה עוד אחד הסודות שלו. כולם מעריצים אותו וסוגדים לו".

אתה מופיע במקביל בתפקידים נוספים.

"יש ימים שאני משחק בבוקר את 'נגמל' ואחר כך ב'בן חור והרבנית' ואחר כך את הפרופסור. לנו, השחקנים, אין וילות בבוורלי הילס ואין לנו מיליוני דולרים, אבל את הפריבילגיה הקטנה הזו של לשחק שלושה תפקידים ביום אחד, אין לאף אחד אחר".

רפי וינשטוק

(פרופ' אהוד גלבוע, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית)

"פרופ' גלבוע הוא ההפך ממה שמצפים מרופא. הוא שם כדי לשבור חוקים, מעשן, פסימי ואוכל אוכל לא בריא. הוא רופא אנרכיסט-הומאניסט ולכן גם מסתובב בלי חלוק או תג", אומר וינשטוק ("סטרייט ולעניין").

אתה מזדהה עם דמותו?

"כן, אני תמיד משחק את שובר המוסכמות. אני עובד בשביל הקהל, ואם אני שומע אותו צוחק או בוכה, עשיתי את העבודה שלי".

שרה פון שוורצה

(ד"ר דליה בר, מנהלת המחלקה הפנימית)

"ד"ר בר היא קרייריסטית בנשמה, והעבודה אצלה במקום הראשון. היא מטפלת בחולים במלוא תשומת הלב, אבל מציבה גבולות ברורים ביניהם לבינה, ורק במקרים מיוחדים מגלה אמפתיה".

שיקוף של המציאות, שהרופאים בעצם לא אמפתים?

"לאו דווקא. בתי אושפזה בבית החולים 'דנה', והאמפתיה של הרופאים הקסימה אותי. זו הפעם הראשונה שנתקלתי בחום מצד רופא, ואני דווקא רוצה להכניס את זה לדמות. אבל אני גם מאמינה שאם אתה עובד כל הזמן עם חולים, אתה לא יכול לתת לכל אחד להיכנס לך לנשמה, כי זה בלתי אפשרי. בתור שחקנית תיאטרון ("חברות הכי טובות", "נורה", "קופנהגן"), לפעמים הקהל בשבילי הוא גוש. אבל אם אני רוצה להתייחס אליו, אני מביטה באדם אחד או שניים ומשחקת אליהם, ואני חושבת שאצל רופאים זה אותו דבר".

מה עם החיים הפרטיים שלה?

"היא אומנם נשואה ויש לה שני ילדים, אבל בינתיים לא מראים את המשפחה שלה. האינסטינקט האימהי שלה יוצא החוצה כשמראים איך היא מטפלת בילד חולה סרטן, בנו של אחד הרופאים".

הכניסה לעולם הרפואה, עם המינוחים והמחלות, היתה עבורך עניין טכני?

"ממש נכנסתי לזה. יצא לי להסתובב בבית החולים, ואנשים התחילו לשאול אותי שאלות וישר עניתי להם. אני חושבת שאני נראית כמו רופאה, ואם הייתי נשארת שם עוד קצת, בטח הייתי גם מתחילה לעבוד...".

גיא זוארץ

(רובי כהן, סטאז'ר)

"רובי בא ממשפחה מזרחית דלת אמצעים. הוא בחור מאוד חכם והלימודים קלים לו. הוא גם בחור מאוד לבבי ויש לו נטייה להיקשר לחולים הרבה מעבר למה שצריך ולמה שמלמדים".

אתה החתיך התורן של המסדרונות?

"לא, אני סטאז'ר צעיר וחמוד, אבל בהחלט לא החתיך התורן".

יש לך רומנים שם?

"אני גר בדירה עם יערה (מיכל ינאי) וטליה (ליאת גליק). אני מאוהב ביערה, רק לא כל כך מצליח להעביר זאת למעשים. אני פוחד שהיא לא תרצה אותי, אבל בכל זאת מקווה שייצא מזה משהו".

מה נגע בך רגשית בדמות של רובי?

"זה שהוא מתחבר לחולים מעבר למה שצריך. גם לי יש נטייה לראות תמיד את הבן אדם שאני עובד איתו ולא רק את המעטפת החיצונית, להתחבר לאנשים ולא לשמור על קורקטיות מקצועית".

התפקיד הזה שונה מזה שעשית ב"רמת אביב ג'" ומ"בקצב הקצב".

"כן, אבל הוא לא שונה מתפקידם דרמטיים שאני עושה בתיאטרון. התפקיד הזה הצריך מיומנויות שונות, כמו לעשות החייאה, איך להזריק ואיך למדוד לחץ דם - הרבה נתונים טכניים שניסיתי ללמוד ולעשות אותם הכי אותנטי שאפשר. ליוו אותנו רופאים שלימדו והסבירו, ובכלל הצוות היה נפלא, במיוחד הבמאית, רוני קיי שפר. היתה לכולנו תחושה שאנחנו עושים משהו טוב".

ליאת גליק

(הסטאז'רית טליה דותן)

"לטליה יש חוקים וראייה מסוימת, שהיא לא מוכנה לזוז מהם ימינה או שמאלה. היא מישהי שגדלה במשפחה של רופאים, וכשאתה גדל לתוך המציאות הזו, האתיקה המקצועית נורא מושרשת אצלך. היא הכירה את כל נושא התורנויות מאבא שלה, הסתובבה בבתי חולים וכו'. טליה חושבת שעם כל הדברים שהיא קיבלה מהבית, יש לה מספיק כדי להיות רופאה, ופה מתגלה הבעיה שלה. בגלל שהיא מאוד חדה ומקובעת בתפיסות שלה, הזעזועים שלה הרבה יותר גדולים משל אחרים. פתאום היא מגלה עולם אחר, חשיבה אחרת, אנשים שמעירים לה. היא לא מתערבבת אמוציונלית עם החולים, ולאט לאט כל הדברים האלה מתמוססים לה".

גם אביך ז"ל, יצחק גליק, היה גינקולוג בעל שם.

"הוא נפטר כשהייתי בת שבע, אבל למרות זאת אני מכירה מהבית טוב מאוד רופאים ובתי חולים. כשהייתי קטנה נורא רציתי להיות רופאה, אבל החיים הובילו אותי למקומות אחרים. אני נורא שמחה שאני מגשימה את החלום אפילו בדרך של כאילו, כי יש בזה סוג של סגירת מעגל בשבילי. אני מרגישה שיש לי את השורשים של רפואה, בגלל שאני מתעסקת עם בעלי חיים באגודות בהן אני מתנדבת".

מיכל קפטה

(האחות יעל אזולאי)

"אני מגלמת אחות ראשית של המחלקה הפנימית, שמתפתח רומן בינה לבין ד"ר שפירו, מנהל המחלקה הגינקולוגית, למרות שהוא נשוי. יש לה ממנו ילד בן ארבע, שהוא לא מכיר בו ואפילו לא יודע איך קוראים לו".

התפקיד הזה לא קשה לך?

"ממש לא, הקטע של האימהות הכי קל לי בעולם. יש לי ילדה בת שלוש ושמה מייה (בשני יו"דים). אני אומנם לא יכולה להזדהות עם הקטע הזה, של להיות עם גבר נשוי שזורק אותי, אבל אני יכולה לנסות לתאר לעצמי מה עובר על אשה כזאת".

ובכל זאת, את רגילה לשחק את היפהפייה הזוהרת.

"מאוד הקטינו את זה שם, לא היו מעוניינים בי זוהרת. הם צבעו לי את השיער לחום, שמים לי רק מייק אפ, לא צלליות, לא אודם, קצת סומק כדי שלא איראה מתה. אם תראי אותי עם בגדי האחות, זה הדבר הכי לא מעורר שיכול להיות. זה לא כמו האחיות שרגילים לראות, עם המיני הלוהט ועם המחשוף בחולצה".

איפה יש אחיות כאלה?

"את יודעת, בסרטים כחולים. בסידרה אני הכי נטולת סקס שאפשר".

תפקיד דרמטי אחרי "לגעת באושר" ו"לחיי האהבה". יש אנשים שלוקח להם שנים לצאת מהדימוי.

"מתאים לי לצאת מהז'אנר של היפה מהטלנובלה. רציתי שיכירו אותי ושאני אכיר את עצמי גם בדמויות אחרות. רוני הבמאית בהתחלה לא רצתה אותי בגלל הדימוי, אבל אחרי שני אודישנים היא התגברה על האנטי שהיה לה, נתנה לי את הצ'אנס וכל הכבוד לה".

מיכל ינאי

(הסטאז'רית יערה דבש)

"לא סתם נתנו לה את השם הזה. כשמה כן היא, בחורה מאוד מתוקה. היא גם מתלבשת ומתנהגת ככה".

ממש כמוך?

"היא רק פן אחד שלי. אבא שלה נפטר מסרטן כשהיא היתה נערה, ואני חושבת שהשהות שלה איתו במשך כל תקופת הגסיסה שלו הביאה אותה להחלטה שהיא רוצה להיות רופאה. להציל אנשים זה עבורה משהו מאוד הרואי, אבל מפה ועד להתעסקות ברפואה ממש זה הרבה מאוד לימודים, השקעה ומיומנות טכנית".

היא מין קלאמזית כזאת?

"לא קלאמזית. היא בעיקר לא נורא אוהבת ללמוד, לא ממש קולטת את כל המושגים שיש, וגם הזיכרון שלה לא משהו. היא בן אדם טוב, מה שמציל אותה מהמון פשלות וסולחים לה בגלל זה, אבל אני לא בטוחה שאחרי שהיא תגמור את הסטאז' שלה היא לא תישאר במקצוע. וגם אם כן, היא לא תלך על משהו מאוד מסובך".

זה אנטיתזה אלייך?

"כן, היא מאוד לא פרפקציוניסטית, אבל זה נחמד שאפשר להרפות קצת. 'טיפול נמרץ' היא גם הזדמנות למפגש בין-דורי של שחקנים. זו דרמה מצוינת שנכתבה טוב ומעניין. לכל דמות יש סיפור וחיים משלה. בסך הכל אני חלק מצוות מאוד גדול, וכל פרק הוא סיפור של כל אחד מאיתנו".

יפעת אורון

(האחות חמוטל)

"חמוטל היא רווקה שאוהבת מאוד את עבודתה. רגישות היתר שלה והזדהותה עם הכאב של אחרים גולשת גם לשעות שאחרי העבודה ולפעמים שוברת אותה. למשל, שרון זליקובסקי מגלמת באחד הפרקים אשה בהריון שלא רוצה את התינוק שלה. היו לי סיטואציות כאחות שהבכי של שרון קרע אותי. גם למדתי איתה ב'בית צבי', אז כשראיתי אותה עם הכאב והדמעות בעיניים, המפגש בינינו היה מאוד מרגש".

זו הופעת בכורה שלך בטלוויזיה, אחרי ששיחקת ב"אסקימו לימון" המחודש כחברה של יוד'לה. איך את מרגישה?

"זו חוויה כייפית. אני יכולה להיות שם כל היום, אני נהנית מכל רגע. זה מרתק ועולם חדש עבורי".