מלנכוליה: קווים לדמותה

הנשים הצעירות פוסעות ברחוב / מעיפות מבט בחלונות הראווה / כל-כך מצודדות / כל-כך נראות נפלא / יום לאהבה / מי מכן נשים יפות תהיה אשתי? / ומי תחלוק את גורלה בגורלי? / מי תרצה לשתות / מכוס תרעלתי? / יום לאהבה / ואני שקוע בעצבות / מתכרבל במתיקות / הוי, מלנכוליה/ את אהובתי / את, הרי, אשתי האמיתית / קטנונית וקנאית / הוי, מלנכוליה / את אהובתי / הנשים הצעירות הלכו מזמן / אספו את רגליהן הארוכות איתן / אור של בין ערביים / נח על הרחוב / אור לאהבה / היא תיקח אותי הביתה מהורהר / תחגוג איתי את בדידותי / ביין מר / תסלח לי על הכל ותסובב את הסכין / אור ואהבה / ואני שקוע בעצבות / מתכרבל במתיקות / הוי, מלנכוליה / את אהובתי / את הרי אשתי האמיתית / קטנונית וקנאית / הוי מלנכוליה / את אהובתי / מלנכוליה / את אהובתי (מלנכוליה אהובתי, חמי רודנר)

"ואני שקוע בעצבות...", מקונן חמי רודנר בכל תחנות הרדיו בשיר הנושא את השם "מלנכוליה אהובתי". מהי מלנכוליה? באתר האינטרנט שלו רודנר מציע הגדרה מילונית למלנכוליה. מלנכוליה ביוונית: מרה שחורה, מחלת נפש או מצב רוח של דיכאון ממושך. מלנכולי: נוגה, משועמם.

המושג "מלנכוליה" מתקשר למושג פופולרי נוסף בימינו, "דיכאון". הדיכאון באופנה – כולם מדברים על דיכאון, כולם מדוכאים, יש "יום דיכאון בינלאומי", טוענים שהדיכאון הוא מחלת המאה, שהוא "מצב הרוח הלאומי". הדיכאון כל-כך השתלט על השיח שלנו, שהוא נוטה לספוג את המלנכוליה ולטשטש את הגבולות המבחינים בינו לבינה.

דיכאון ומלנכוליה: לא אותו דבר

בדיכאון, כולנו התנסינו. כולנו חווינו אי פעם ירידה במצב הרוח, או חוסר חשק. דיכאון מתאר מצב רוח/נפש, הוא רגש. ככזה, על פי האוריינטציה הפסיכואנליטית הלקאניאנית, דיכאון אינו מהווה אבחנה קלינית בפני עצמה. הוא קיים בכל המבנים הנפשיים, אלא שבמבנים השונים הוא יתמקם באופנים שונים. המלנכוליה, לעומת זאת, מהווה אבחנה קלינית נפרדת.

המאפיין הבולט ביותר במלנכוליה הוא הגינוי וההאשמה העצמית. המלנכולי הוא האשם הגדול בכל הזמנים! המאמר המקיף ביותר של פרויד בנושא מלנכוליה הוא "אבל ומלנכוליה". הסיבה לכך ששני הנושאים - אבל ומלנכוליה - מופיעים במאמר אחד היא התמונה הכללית הדומה בשני המצבים. אלא בעוד שאבל היא תגובה רגילה לאובדן של אדם אהוב או לאובדן של אבסטרקציה כלשהי שתפסה מקומו של כזה כמו מדינה, חרות, אידאולוגיה, הרי שבמלנכוליה, גם אם החלה באותן נסיבות, מדובר במצב פתולוגי.

מלנכוליה מתאפיינת, בדומה לאבל, בייאוש עמוק וכואב, חוסר עניין בעולם החיצון, אובדן היכולת לאהוב, אולם מה שמאפיין את המלנכוליה ואינו קיים בתהליך אבל רגיל הוא ההפחתה הקיצונית בהתייחסות לעצמי. פרויד קורא לזה: התרוששות עצומה של האני. באבל, העולם הוא זה שהפך מרושש וריק; במלנכוליה, זה האני בעצמו. המלנכולי מציג את האני שלו בפנינו כחסר ערך, לא מסוגל לכל הישג ומגונה מבחינה מוסרית; הוא מגנה את עצמו, מכפיש את עצמו ומצפה להיות מנודה ומוענש. הוא מבזה עצמו בפני כל אחד ומשתתף בצערם של קרובי משפחתו על כך שהם קשורים לאדם כל-כך חסר ערך. אין זה נדיר לשמוע מפציינטים מלנכוליים אמירות כגון "אני אפס", "אני זבל, טינופת...", "אני מרגישה כאילו רעל בתוך הגוף שלי", או בלשונו היפה של רודנר, "מי תרצה לשתות מכוס תרעלתי?"

צל האובייקט נופל על האני

מלנכוליה יכולה להיות תגובה לאובדן של אובייקט אהוב. קיימים מקרים בהם האובייקט לא ממש מת, אבל היה אובדן שלו כאובייקט אהבה (כמו במקרה של הנערה המאורסת שננטשה על-ידי אהובה). במקרים אחרים, האדם מרגיש שאובדן מסוג זה התרחש, אבל אינו יכול לראות בבערור מה אבד. המלנכולי אינו יכול באופן מודע לתפוס מה שהוא איבד. גם אם הוא מודע לאובדן שעורר את המלנכוליה, הוא יודע את מי איבד ("הנשים הצעירות הלכו מזמן, אספו את רגליהן הארוכות איתן") ולא את מה איבד בתוכו. במלנכוליה, בניגוד לאבל, האובדן אינו מודע. "היא תיקח אותי הביתה מהורהר, תחגוג איתי את בדידותי ביין מר, תסלח לי על הכל ותסובב את הסכין".

האדם נתקל בדבר-מה במציאות, במשהו שהוא מהתחום של האובדן; מוות, מחלה, שברון לב, פרידה, אובדן חומרי או אפילו אובדן של אידיאל. האובדן מכניס אותו לתוך משהו שהולך הרבה מעבר להרגשת עצב או אשמה. חוויית האובדן היא כל-כך בסיסית, שכל הגנה נעלמת בפניה והאדם מגיב באקט – אקט שגורם לאחר להיעלם או לעצמו להיעלם, לפעמים עד לידי תופעות של המתה – בין אם באופן ישיר באקט של אובדנות ובין אם האדם, יום אחד, לא רוצה עוד לקום מהמיטה, נתפס לאדישות ולאפטיה, לא מדבר עם איש, לא מספק את צרכי המחייה הבסיסיים שלו כגון מזון או שינה... "ואני שוקע בעצבות, מתכרבל במתיקות". חוסר השינה והסירוב למזון הם מאוד יוצאי דופן מבחינה פסיכולוגית בכך שאינם פועלים על פי האינסטינקט שמאלץ כל דבר חי להיאחז בחיים.

ההשוואה בין מלנכוליה לאבל מצביעה על סבל מאובדן, אבל מה שאומר לנו המלנכולי מצביע על אובדן ביחס לאני ולא ביחס לאובייקט שאבד. אם מקשיבים בסבלנות להאשמות העצמיות הרבות והמגוונות של המלנכולי, ניתן לראות שאת ההאשמות הקשות ביותר של המלנכולי ניתן בקושי ליישם עליו עצמו, אולם בשינויים קלים ניתן ליישם אותם על מישהו אחר, מישהו שהפציינט אוהב או אהב או צריך לאהוב. זה נותן את המפתח לתמונה הקלינית: אנו תופסים שהגינוי העצמי הוא גינוי כלפי אובייקט אהבה ממנו סר האני של הפציינט עצמו. האישה שממקוננת על בעלה על כך שהוא קשור לאישה כל-כך עלובה כמוה עצמה למעשה מאשימה את בעלה על כך שהוא עלוב. בהקשר זה אומר פרויד את המשפט שהוא כל-כך מרכזי בהבנת המלנכוליה: "צל האובייקט נופל על האני".

לענג את עצמך

נראה שרודנר יודע משהו על כך שהמלנכוליה קשורה לתהליך הפנימי של האדם ולא לאובייקט חיצוני כלשהו. באתר האינטרנט שלו, בהתייחסו לשיר, הוא מתאר: "הגיבור שמספר את השיר בגוף ראשון הוא בעצם אדם שלא מעיז באמת לנגוע בחיים, ביחסים, אלא מעדיף להתפלש באותו עצב מתוק שיש לו ממש יחסים אירוטיים איתו. הוא מגיע לסיפוק רק ברגע שאותה מלנכוליה תסלח לו על הכל ותסובב את הסכין באהבה... ברור שאותו עצב מתוק הוא לא רק מגוחך אלא גם מרגש".

התהליך ביצירת המלנכוליה הוא כדלקמן: היתה בחירה של אובייקט אהבה, ולאובייקט זה נקשרה אנרגיה נפשית (ליבידו). בשל אובדן או אכזבה מהאדם האהוב, יחסי האובייקט התרסקו. בתהליך רגיל של אבל, קיים תהליך של ניתוק האנרגיה הנפשית מהאובייקט, ובהמשך - קשירתה לאובייקט חדש. במלנכוליה, האנרגיה הנפשית החופשייה לא נקשרה אל אובייקט אחר אלא נסוגה בחזרה אל תוך האני, שמתנתק מכל הטענה של אנרגיה נפשית מחוץ לעצמו ונכנע לחלוטין לדרישה של האני העליון: תתענג! כלומר, תתמסר לסבל המזוכיסטי!

מה יכולה הפסיכואנליזה להציע לפציינט מלנכולי?

פרויד מלמד אותנו שאין כל טעם ולא תופק כל תועלת טיפולית מסתירת ההאשמות העצמיות של הפציינט. פרויד אף אומר שהמלנכולי בוודאי צודק באופן כלשהו ומתאר את הדברים כפי הוא רואה אותם. הוא באמת חסר עניין ובלתי מסוגל לאהבה והישגים, כפי שהוא אומר. כאשר בביקורת העצמית המוגברת שלו הוא מתאר עצמו כקטנוני, אגואיסט, לא ישר, חסר עצמאות, כזה שמטרתו היחידה היתה להסתיר את חולשת הטבע שלו, זה יכול להיות. אבל אין כל קשר, עד כמה שאנו יכולים לשפוט, בין רמת הביזוי-העצמי וההצדקה הממשית לה. הצדיק הסובל ממלנכוליה לא יגיד על עצמו דברים חיוביים יותר מאחרון הרשעים. הדבר היסודי הוא לא לבדוק אם הגינוי העצמי של המלנכולי נכון, במובן שהביקורת העצמית שלו תואמת לדעה שיש עליו לאנשים אחרים. הנקודה צריכה להיות שהוא נותן תיאור נכון של המצב הפסיכולוגי שלו ולכך יש להתייחס.

העבודה הטיפולית לפיכך לא תהיה לסתור את אמירותיו, אלא לבדוק ולאמת את יעילות ההתערבויות באופן ספציפי אצל כל אחד ואחד. בכל מקרה ומקרה, בעבודה הטיפולית יהיה ניסיון לקשור אותו בחזרה לאחר, במה שפועל עבורו. האחר, כפי שאנו לומדים מלקאן, הוא גם הלא-מודע שלו. אם הדכאוני אשם במשהו, זה בכך שבגד בעצמו, שלא היה נאמן למאווייו, שפחד לפגוש את האמת בלא מודע שלו. הדכאוני מפסיק להתעניין במה שהוא מתאווה לו, אינו מחפש עצמו בלא מודע, אינו רוצה (או אינו מעיז) לדעת על הסיבה הלא מודעת שלו ומזדהה עם האובייקט האבוד. בהקשר זה, נראה שגיבור שירו של רודנר כבר יצא מהמלנכוליה כי כתב את האמת הלא מודעת על המצב שלו: "את אשתי האמיתית".

יעל להב, פסיכולוגית, חברת התחנה הפסיכואנאליטית לקליניקה ולמחקר. לקריאה נוספת, ר' מימין תחת "אתרים נוספים".