מתחת האדרת של גוגול

נתחיל בחדשות הרעות: התאכזבתי שהוצאה מכובדת ומנוסה כמו ספרית פועלים לא מצאה לנכון להוסיף אחרית דבר, שבה יסופר, בין היתר, מתי ובאילו נסיבות נכתבו הסיפורים הקצרים והלא מוכרים האלה של הסופר הרוסי הגדול. הרי לא מדובר רק בסקרנות ספרותית, אלא במידע חשוב, שאפשר היה להוסיפו בקלות יחסית.

עניין נוסף: אומנם איני יכול, לצערי, להשוות למקור הרוסי, אבל הנוסח העברי הזכיר לי במקומות רבים את החסרונות של התרגומים הישנים מהספרות הרוסית. זה הפריע לי בעיקר לאחר שפונקנו בעשור האחרון בתרגומים חדשים, רעננים ומלאי חיים, כמו "אידיוט'' (תרגום: נילי מירסקי, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה,1993), "החטא ועונשו" (תרגום: פטר קריקסונוב, ידיעות אחרונות / ספרי חמד, 1995) או "מעשה מגעיל, הבעל הנצחי" (תרגום: גרשון חזנוב, כרמל, 1996). כך מופיעים בתרגום הזה מילים וביטויים ארכאיים כמו "תרכוס" (עמ' 13), "אתה טוען לו בחיטים והוא מודה לך בשעורים" (עמ' 14), "ירחם השם" (עמ' 16), או "שותה את הקובעת" (עמ' 87).

ועכשיו לחדשות הטובות: נעים להיווכח שסופרים גדולים לא נולדים כאלה והגאונות לא מתגלית במלוא תפארתה כבר ביצירותיהם הראשונות. כלומר, זו לא מכונת יצור משוכללת אלא משהו שמתפתח, שמבשיל, שצריך את הזמן שלו כדי להגיע ליצירות ענק כמו "החטא ועונשו", "אידיוט", "שדים",' "האחים קרמזוב" או "המהמר". אבל גם ביצירות המוקדמות, ה'פחות נחשבות' ומוכרות, כמו אלו שבקובץ הזה, מגלים כבר את הניצוצות היפים והמלהיבים.

"כולנו יצאנו מתחת האדרת של גוגול", האימרה המיוחסת לדוסטויבסקי מקבלת כאן את צידוקה המלא. מורגש היטב שבשלב מוקדם זה של יצירתו (לפני שנידון למוות בסוף 1849 על חברות בארגון מהפכני, אך ברגע האחרון הומתק עונשו והוא נשלח לכלא ולגלות) היה דוסטויבסקי נתון להשפעת מורו הגדול. עדיין לא ניתוספו ליצירתו הקווים האופייניים, שהתגבשו בעקבות תקופת הגלות הממושכת ותהפוכות הנפש שעבר. יפה במיוחד הסיפור השקט, המאופק והמגובש "גנב ישר" (נכתב ב-1848), הפותח את הקובץ, ואשר בו מתגלה כבר המתח הדתי והמשיחי האופייני ליצירתו המאוחרת של הסופר. במרכז הסיפור, כמו במיקרים רבים אצל גוגול, אדם קטן, פקיד פטרבורגי עלוב, שפוטר ממישרתו בשל שיכרותו והוא זוכה למעמד של גיבור למרות שהוא גונב ממיטיבו ואיש חסדו. זהו אחד מענווי ארץ המתעלה לדרגה של קדוש, למרות חטאיו. לכאורה, מה לנו וללהט הדתי ולחמלה הנוצרית של דוסטויבסקי, הסולח לגנב השיכור והעלוב? ועם זאת, כובש הסיפור את ליבו של הקורא המודרני. הכתיבה המיוחדת והמהפנטת ממחישה באמצעים צנועים, בכעין דו-שיח של המספר עם עצמו, את המתח העצום שבין חטא לקדושה.

פחות מוצלח בעיני הוא הסיפור "עץ חג המולד וחתונה" (עמ' 57), שהוא כעין פליטון חביב, השייך לשנים 1847-1848, שבהן כתב פליטונים בעיתון "רשימות סנט-פטרבורג". על כך אני למד (מה שהייתי אמור ללמוד מאחרית הדבר שאיננה) מספרו של קונסטנטין מוצ'ולסקי "דוסטויבסקי חייו ויצירתו" (מרוסית: דוידה קרול, כתר, 1985). גם הסיפור "חלומו של אדם מגוחך" (עמ' 29), שאת שנת חיבורו לא הצלחתי בעוונותי לאתר, לא כבש אותי.

לעומת זאת, גונב את ההצגה הסיפור החותם את הקובץ, "אשתו של אחר ובעל תחת המיטה" (עמ' 69), שאיתו אפשר להתרווח ולכייף. זה לא דוסטויבסקי חמור הסבר שאנו מכירים: לעינינו מתרחש מופע גרוטסקי מרהיב ומשעשע על בעל קנאי המנסה ללכוד 'על חם' את אשתו שהוא חושד בה, ותוך כדי כך מסתבך בהרפתקאות שונות ומשונות. בסופו של עניין הוא מוצא את עצמו מתחת למיטתה של אשה זרה, עם גבר נוסף. אם לא די בוויכוחים המשעשעים בין שני הגברים הנדחקים מתחת למיטה - מסתער עליהם אמישקה, כלבלב השעשועים החביב של בעלת הבית, וגיבור סיפורנו המבוהל חונק אותו למוות. סיפור זה, כך אני למד ממוצ'ולסקי, הוא חיבור של שני סיפורים, "אשת איש זרה" ו"הבעל הקנאי", שכתב דוסטויבסקי ב-1848 וצירף לאחד בקובץ שיצא לאור ב-1865. רק בשביל להתענג על קטע הבירורים וההתנצלויות של הבעל הקנאי הנכלם בפני בעל הבית הגנרל, המגלה אותו לבסוף - שווה לקרוא את הספר.

פיודור דוסטויבסקי, אשתו של אחר, סיפורים, מרוסית: אריה אהרוני, ספרית פועלים, 127 עמ'.