"הצלתי את החיים של המחבל"

כמה דקות אחרי שמנהל המחלקה הכירורגית בבית חולים העמק, ד"ר דורון קופלמן, חצה את צומת מגידו בדרכו לבית החולים, הפעיל המחבל המתאבד את מטען החבלה שנשא בתוך תיק ופוצץ אותו בתחנת אוטובוס בצומת. בשל תקלה טכנית, רק חלק מהמטען התפוצץ, ושני החיילים שהיו בתחנה לא נפגעו. המחבל עצמו נפצע באורח קשה מאוד (על הפיגוע - ראו ידיעה מקושרת).

כאשר הגיע ד"ר קופלמן לבית החולים, רצה אליו האחות הכללית, וביקשה שימהר לחדר המיון, מאחר שבבית החולים הוכרז "נוהל פיגוע". כעבור מספר דקות נוספות התקבלה הודעה שאף פצוע אינו מפונה לבית החולים, והצוות נשם לרווחה. אבל אחרי שעה ארוכה הגיע בכל זאת פצוע מהפיגוע - המחבל עצמו. אנשי כוחות הביטחון שליוו אותו ביקשו להיכנס אתו לתוך חדר הניתוחים, וקופלמן שאל אותם בבדיחות הדעת אם הם חוששים שהוא יברח. "המלווה ענה לי כי הוא מבקש לראות שאף אחד מהרופאים לא יפגע בו", מספר קופלמן, "ואני צחקתי ועניתי שהמנתחים הבכירים של המחלקה נמצאים פה כדי להציל אותו".

המחבל הגיע לבית החולים בהכרה, אך במצב קשה מאוד, כשהוא סובל מפגיעות פנימיות בריאות ובבטן. הרופאים הצליחו להציל את חייו, והוא מטופל עד היום בבית החולים. בסוף היום, כאשר חזר הביתה ופשט את מדי הרופא, אמר קופלמן לאשתו: "הצלתי את החיים של הבן זונה הזה".

"חשבתי שהוא יכול היה לפגוע בי"

"כאשר אני מטפל באחד כזה אני קודם כל רופא", אומר קופלמן, "כל השאר נעלם. תתפלאי, אבל זה לא דורש מאמץ גדול. ראיתי גם את הרופאים הצעירים שהיו איתי בחדר הניתוח, כל אחד רטן משהו מתחת לשפם, אבל בכלל לא נשאלה השאלה אם לטפל בו או לא. הרגשות שלי כדורון תופסים את מקומם רק לאחר-מכן. בהחלט הייתי שמח אילו הוא היה מת טרם יציאתו לפיגוע.

רק אחרי הניתוח חשבתי שהוא יכול היה לפגוע בי, או בילדיי או באחד מקרוביי. חשבתי לעצמי שהנה אני מציל חיים של מחבל, ומאידך אני חי במציאות שבה אני חושב שבע פעמים איפה לקיים בת מצווה לבת שלי, וכמה מאבטחים להביא לאירוע. אבל זה לא רק הוא. לכל אורך הדרך שבה אני נוסע מהבית לבית-החולים יש כמעט כל קילומטר אנדרטה שנותנת תזכורת, שכאן היה פיגוע. כבר קרה לי שניתחתי את ידו של מחבל אחר בו טיפלתי, וחשבתי לעצמי שאני מחבר כלי דם של יד שמחר יכולה להשליך חומר נפץ על הילדים שלי".

קופלמן עבד במשך שנים בבית-החולים רמב"ם בחיפה וטיפל ברבים מחיילי צה"ל הפצועים שהוטסו מלבנון. בכל זאת, רצף הפיגועים של אינתיפאדת אל-אקצה, שהביא לבית-חולים העמק עשרות פצועים במצבים שונים, תפס את קופלמן לא מוכן נפשית. "פציעות של חיילים המגיעים משדה הקרב הן דבר המתקבל על הדעת, הוא אומר, "אבל טרור שאינו מבחין בין אנשים - זה מחוץ לגבולות של צלם אנוש. מבחינה נפשית טרור זה דבר לא נתפס".

- דיברת על זה עם המחבל שמאושפז אצלך?

"אני לא מוצא טעם לשוחח אתו מעבר לשיחה הרפואית. הוא לא הבעיה. אלה ששולחים אותו הם הבעיה. הלא אין מדובר בתופעה ספונטנית. תופעה של מחבלים מתאבדים מחייבת מערכת תמיכה ותכנון, שעליה אמונה ההנהגה הפלשתינית. לצערי יש אנשים שבאופן מודע וקר בחרו בטבח. הם אינם חסים עלינו, ולמרבה האבסורד הם אינם חסים על בני עמם. אבל אנחנו - אלה שמוצגים בעולם כלא מוסריים - נמצאים פה בבית החולים כדי להציל את חייהם.

התסכול הגדול ביותר הוא שאנו פועלים עם מוסר אנושי הכי גבוה שקיים, וכשאני שומע את הביקורת שנשמעת מן העולם, המדברת על "טבח" בג'נין, ועל פעולות חסרות מידה של אנושיות, זה מוציא אותי מדעתי. לא ייתכן שההסברה הישראלית לא מצליחה, נוכח מה שאנחנו עושים, לכבוש את האהדה של העולם. ייתכן שהמסבירים הם האנשים הלא נכונים. שהלוא אנחנו עושים הכול בצורה המוסרית ביותר".