כל מה שדידי הררי לא יכול להיות

"חבייתק" ("אהבתיך" בערבית), שמו של מופע המחווה למוזיקה הלבנונית שיתקיים ביום ג' (28.5)במסגרת פסטיבל ישראל, נשמע אירוני. הרי אהבה היא לא בדיוק סוג הרגש המאפיין את ישראל ושכנותיה בימים אלו. אהבת הזמר הערבי, שאחרי הסכמי אוסלו התחילה לצאת מהארון, חזרה להיות מה שאסור - המזוודה המוחבאת היטב מתחת המיטה. המוזיקה הערבית, שהיתה מקור לגעגועים וניחומים לאוכלוסייה גדולה בארץ, בין אם זאת שבאה ממדינות ערב ובין אם זאת שנולדה כאן, החלה להוות בשנים האחרונות גם גורם לגאווה ולהתחברות למרחב המזרח תיכוני. היא אף התעכלה בבטנם של ישראלים שלא גדלו עליה ואפילו היתה לאופנתית, אבל מסע הגעגועים והנוסטלגיה, נכון לעכשיו, נעצר. בקונפליקט בו על המזרחים להחליט בין זהותם הלאומית לבין זיקתם הרגשית למה שנחשב תרבות האויב, ברור היה ידו של מי תהיה על העליונה.

פיירוז והצליל של לבנון הקוסמופוליטית

דווקא השיר הפופולרי "חבייתק", שמכתיר את שם המופע שיעלה בפסטיבל ישראל ואף זכה לגרסה צרפתית, הוא השיר היותר מתקתק של פיירוז, הדיווה הלבנונית בעלת העיניים העצובות, שקולה הזך והמלאכי היטיב לייצג את סבלה של ארצה שסועת הקרבות. שירתה, איך לא, רוויית טרגיות ותיעוד של חורבן. מאז פרוץ מלחמת האזרחים ב-1975 היא מרבה לשבת בפריז, כדי שלא לתמוך באף אחד מהצדדים הניצים במולדתה. רק בשנים האחרונות חזרה להופיע בלבנון.

יחד עם המוזיקאים האחים רחבני (שאחד מהם, עאזי המנוח, היה בעלה) ואדיע אל סאפי, עם קול הטנור המפורסם, הזמר הגדול של לבנון, מגלמת פיירוז את תור הזהב של לבנון הקוסמופוליטית והמודרנית של טרום המלחמה. ביחד עם האחים רחבני, טלטלה פיירוז את המוזיקה הערבית במזיגה מיוחדת בין מלודיות של הרי הלבנון לבין תבניות של מוזיקה מערבית. הם עשו שימוש במגוון סגנונות מוזיקליים כמו טנגו, רומבה וסווינג, ויצרו סגנון המשלב בין פולקלור לבנוני מקומי, מוזיקה ערבית ומוזיקה אירופאית, שהיה לתשובה איכותית וייחודית של הסינתזה בין מזרח למערב. אגב, זיאד רחבני, בנם של פיירוז ועאזי, נחשב למוזיקאי המסקרן והחשוב בעולם הערבי, והוא משלב בין ג'אז למוזיקה ערבית. מאז שנות ה-80 כתב מוזיקה לאמו. והמופע שייערך בירושלים הוא הצדעה לאמנים דגולים אלה.

לא אהבה, פוליטיקה

פיירוז היא בתו של נוצרי לבנוני, פקיד קשה יום מביירות. היא החלה לשיר במקהלה של הכנסייה ואומצה על ידי המנהל המוזיקלי של רדיו ביירות, המנצח חאלים אל-רומי, אביה של זמרת הפופ מג'דה אל-רומי, שסימן את דרכה אל גלי האתר. אל-רומי היה גם מי שהכיר בין פיירוז לבין עאזי רחבני, שוטר ומלחין בשעות הפנאי, שהפך כאמור לבעלה. מאז היתה פיירוז לאחד הקולות המפורסמים בעולם הערבי, שהלך שבי אחריה. היא הופיעה בבירות העולם לצד הגדולים שבאמני ערב, ועבדול ווהאב ופאריד אל אטרש אף כתבו לה. את אום כולתום, אגב, העריצה פיירוז מילדותה, כששמעה את שירתה בוקעת מהרדיו. אך סגנונה של פיירוז, האמונה על הליטורגיקה הנוצרית, שונה מזה של הזמרת המצרייה המיתולוגית, מאחר שאין בשירתה, המשלבת אוקטבות נמוכות וגבוהות בו-זמנית, אלתור נוסח זה של מלכת הנילוס. שירתה של פיירוז מתוכננת ומדויקת, מה גם ששיריה אורכים לכל היותר חמש דקות במקום שלושים ויותר שמאפיינים את אלו של הכוכבת המצרית. הרפרטואר של פיירוז כולל, בין השאר, שירים של המשורר והקלסיקן הערבי חליל ג'ובראן חליל, ואינם מתמקדים דווקא ביחסים שבינו לבינה, אלא יותר בפוליטיקה (כולל כמה שירים על ירושלים), אהבה למולדת הקרועה וגם סבלו של האדם הפשוט. אחרי הכל, פיירוז היא עדיין המכנה המשותף בין הקהילות השונות בלבנון.

הדרכה תרבותית מייסודו של סוהיל רדואן

את מופע המחווה שיתקיים בפסטיבל ישראל נושאת על כתפיה התזמורת הערבית של נצרת בניהולו של סוהיל רדואן, איש מאיר פנים, שלמרות העוינות מנסה להיות מדריך לתרבות השכנים. לובנה סלמה מהגליל, זמרת חביבה שכבר הופיעה בפסטיבל ישראל לפני שנתיים בערב המחווה לאום כולתום, תבצע גם היא משיריה של פיירוז. לזכותה של סלמה יאמר כי ביצועיה לשירי אום כולתום התעלו על אלו של סאפו וזהבה בן. כמו כן, תופיע זמרת צעירה בת 15 מנצרת בשם היבה בטחיש, הנחשבת להבטחה החדשה במוזיקה הערבית בארץ.

באופן פרדוקסלי, יכולה עדינותה של המוזיקה הלבנונית, על גווניה הקוסמופוליטיים, לשמש אלטרנטיבה ישנה-חדשה לז'אנר חדש, וולגרי ואלים שהתפתח בארץ בשנים האחרונות, לפיה מזרחיות זהה לחלוטין לעילגות, פשטנות ובורות. פיירוז היא מחוז געגועים למי שזוכרים שלתרבות מזרחית אין קשר לאבי ביטר, יוני רועה ודידי הררי.