הרוק לא יציל את העולם. רק אתכם

"תמיד חשבתי שזיגי סטארדאסט…היה אוסף של שטויות, במיוחד שזה בא מבחור שלא יעז לעלות אפילו על מטוס ארור. חשבתי שהוא כתב את המילים הכי גרועות ששמעתי מכוכב פופ בעל שיעור קומה, חוץ מאלו של ברני טאופין… לעזאזל עם הניסיון להיות ג'ורג' אורוול וויליאם בורוז כשבקושי קראת חצי מ'נובה אקספרס'". (לסטר בנגס, Creem, 1976).

כשניגשים לחגיגות יום ההולדת השלושים ל"עלייתו ונפילתו של זיגי סטארדאסט והעכבישים ממאדים" חשוב לציין כי האלבום הכל כך חשוב בתולדות הרוק בכלל, ובקריירה של דייויד בואי בפרט, נותר ממרחק השנים שנוי במחלוקת. ריצ'ארד קרומלין מהמגזין "רולינג סטון" אומנם נתן לאלבום את הציון 99/100 בביקורת שהתפרסמה עם צאתו, אבל שלושת המבקרים החשובים של ארה"ב בשנות ה-70 – לסטר בנגס, גרייל מרקוס ורוברט קריסטיגאו - נותרו קרירים כלפי הסאגה על כוכב הרוק החייזרי, שבעיניהם נראתה פומפוזית. תנו להם את העולם האמנותי של בואי ב"האנקי דורי", או את התקופה בה בואי הופך לשחור משחור ב"אמריקנים צעירים" ו-"Station to Station", והם יראו לכם טוב-לב מהו (ובכלל, עדיף שלא תתנו להם את בואי). ביציאה המחודשת של האלבום בשנת 1990 קיבל "זיגי" שלושה כוכבים וחצי ב"רולינג סטון" וארבעה כוכבים ב-Q. אף אחד שם לא יצא מגדרו. רק לשם פרופורציה - האלבום האחרון של טראוויס קיבל את הציונים האלה.

בנעוריי הייתי בטוח ש"זיגי סטארדאסט" הוא האלבום הגדול של כל הזמנים. ממרחק השנים ניכרות בו חולשות מזעריות, סיפור הקונספט לא ממש מהודק, אבל אני עדיין רואה בו אחד הרגעים הגדולים של הרוק. "זיגי" הוא לא רק האלבום החשוב בקריירה של בואי, אלא אחד האלבומים החשובים של הרוק הבריטי לדורותיו - הוא מכיל בתוכו את הגנים והכרומוזומים כמעט לכל מה שיבוא אחריו במוזיקה של האימפריה הגוססת. במובן מסוים, "זיגי" הציג את בואי רגע לפני שמיצב את הצליל שילווה אותו בשנים הבאות, תהליך שקיבל פנים וצורה ב-"Station to Station", האלבום בו מצא בואי את הקול הפרטי שלו. אבל "זיגי" לא רק שהכיל את קבוצת השירים הכי גדולים של בואי, אלא לכד רגע היסטורי-תרבותי בעולם המערבי אחרי שנות ה-60, רגע של משבר זהות מיני ואידיאולוגי, והציג את הנרקיסיזם של הגלאם-רוק כפתרון דמיוני לחיים בעולמנו. "עלייתו ונפילתו של זיגי סטארדאסט" היתה בעצם דרכו של בואי לספר גם סיפור עלייתן ונפילתן של שנות ה-60, אותן בואי קבר סופית באלבום הדגול הזה.

"אני הולך להיות ענק"

לא ניתן להבין את "זיגי" ללא הרקע עליו נוצר, ללא האלבום הקודם שלו, "האנקי דורי", וללא הדרייב האדיר של בואי להצלחה. תום היינס, שביים את הסרט "וולווט גולדמיין" (1998), הציג את כוכב הסרט, בדמותו של בואי, כבחור נחוש ורדוד שרוצה להצליח בכל מחיר, ולמרות כל השטויות ששתל מסביב, לא שגה היינס בנקודה אחת בסיסית: בואי, יותר מכל דבר אחר, באמת רצה להיות כוכב-על. "אני הולך להיות ענק", אמר בואי לעיתונאי ב-71' - הצהרה שאפתנית למדי למי שהחזיק עד לאותה תקופה בלהיט בודד. אבל בואי, ככל הנראה, ידע אלו שירים יש לו ביד ואת סיפור הקונספט, כך שההימור לא היה פרוע למדי.

מי שהחל את דרכו דווקא כפולקיסט, מצא עצמו בואי בתחילת שנות ה-70 נמשך לאמריקה של וורהול ולפסימיות והדקדנטיות מייסודם של לו ריד ו"הוולווט אנדרגראונד", שהיתה התשליל של הרוח ההיפית של הסיקסטיז. שני אלבומיו הראשונים אומנם כשלו מסחרית, אבל בעזרת אמרגנו, טוני דה פריז, ובסיוע הגיטריסט מיק רונסון, ומאוחר יותר יחד עם המתופף מיק "וודי" וודמנסי והבסיסט טרבור בולדר, נוסדה "עכבישי המאדים". זו היתה להקה פנטסטית, ובואי המציא את עצמו מחדש כסוג של אנגלי בניו-יורק. ב"האנקי דורי", אלבום בעל צליל "מיוזיק הול" בריטי מפתיע, הוא כתב באובססיביות שירים על אמריקה והסיקסטיז. הוא כתב על אמנות ועל האמן כגיבור ואפילו שר על דילן ו-וורהול, ויצר מערכת שלמה של דימויים שהיתה לגמרי מודעת לעצמה, ממש כמו "The Who Sell Out" של ה"מי".

הרוקנרול כדת גוססת

אבל האובססיה של בואי לשנות ה-60 לא הסתיימה בעיסוק בגיבוריה, אלא במורשת של התקופה. תחת השפעתה הכבדה של אשתו אנג'י, קלט בואי את הופעתה של מיניות חדשה, אנדרוגינית, במסורת של אוסקר וויילד, שצמחה מאפרה של המהפכה המינית של "תרבות הנגד", ובעיקר נמשך אל הרעיון שרוק משמש תרופה לבעיות החיים של אוהדיו. הוא גם סיפר לכתב של ה-NME על הדו-מיניות שלו, ועשה, לדבריו, את הצעד הכי חכם בקריירה שלו.

בהקלטות של "האנקי דורי" בואי הקליט דמואים ל-"Hang On To Yourself" ו-"Moonage Daydream", אבל עדיין לא בנה אותם מסביב לסיפור מסגרת. אנג'י בואי סיפרה בראיון עיתונאי שסיפור הנושא עלה כאשר בואי שר את השירים לחבריו ושוחח איתם על כך, ובעיקר תוך כדי העבודה באולפן. בואי חזר שוב אל הסיקסטיז והציג את הרוקנרול כדת גוססת ואת זיגי, כוכב הרוק החוצן האנדרוגיני, כמושיע. עלייתו ונפילתו של זיגי היו אלגוריים לכישלון הרעיון שרוקנרול, על שלל גיבוריו (למשל דילן, הביטלס, מוריסון) יכול להציל את העולם. הדמות עליה ביסס את הסיפור היתה של זמר אמריקני עם חזות דו-מינית בשם וין טיילור, אותו פגש בואי בלונדון מספר חודשים לפני כן. את השם סטארדאסט שאל בואי מחברו סטארדאסט קאובוי, שהיה חתום בחברת התקליטים "מרקורי", ואת השם זיגי מצא לאחר שחיפש שמות נוצריים בספר הטלפונים באות Z.

"תנו לי את הידיים שלכם, אתם לא לבד"

"זיגי סטארדאסט" מדהים עד היום כמעט בכל המובנים: יש בו 11 שירים מרהיבים. לא תמיד הם מתחברים בדיוק לנושא האלבום - אחרי הכל, בואי לא ניחן בכשרון של לו ריד למילים, אבל כמלחין הוא אוכל אותו לארוחת בוקר. לחנים מפותלים וקליטים בעת ובעונה אחת. יחסית לשירי רוק בכלל, כמעט כל השירים חפים ממבנה אקורדים קבוע, ומקפידים להשתנות במסורות המבנים ההרמוניים של לנון ב"אני ארי הים" ושל בואי עצמו ב"חיים על מאדים". ובואי לא מפסיק להפתיע בהם ולהתגלות כמלודיסט ששם בכיס הקטן אפילו את אלטון ג'ון. האלבום הוקלט ב"טרידנט סטודיו" המיתולוגי תחת הפקתו של קן סקוט, והוא נשמע עדיין צלול וברור. בואי נעזר מאוד ביכולות המוזיקליות הכבירות של מיק רונסון, גיטריסט רוק פנטסטי, בסדר הגודל של ג'ף בק, הנהנה גם מידע רב בתזמור קלאסי; הוא גם מי שהעניק לבואי את כל עיבודי המיתר המרגשים. הגיטרות של רונסון - שיצאו מגיטרת לס פול דרך מגבר מאה ואט ובעזרת קופסת פאז ישנה ופדאל וואה-וואה (רונסון השתמש בוואה-וואה רק למען הצליל הייחודי, האזינו לסולו ב-"Moonage daydream") - הן לטעמי אות ומופת לנגינת גיטרת רוק. אין בהן, כמו בכל התקליט הזה, צליל אחד מיותר, תפקיד אחד שלא במקום. הכל כל כך אינטליגנטי. רונסון, אחרי הכל, היה גיטריסט מושלם, מה גם שהוא הוביל את האגרסיה של גיטרות הרוק כמה צעדים קדימה. אפילו בלאק סאבאת נשמעים לידו כמו חננות.

מ"חמש שנים", השיר הפותח את האלבום, בו בואי מודיע ש"כדור הארץ באמת גוסס", ועד "התאבדות רוקנרול", שבסופו הוא זועק למעריציו: "אתם נפלאים, תנו לי את הידיים שלכם, אתם לא לבד" – אולי אחד הקטעים הכי מרגשים שהוקלטו אי פעם, רגע שמזקק את כל הרעיון של הרוק ואוהדיו לדורותיו – בואי מספיד את דת הרוקנרול. יש באלבום רגעים של פומפוזיות, אבל כשאתה מאזין ללחן הכביר של "סטארמן” או "Soul Love", זה לא ממש משנה. מה גם שבואי לכשעצמו הוא תיאטרלי ומעט פומפוזי, כך שהקולאז' בסופו של דבר מסתדר.

בראיון שערך לסטר בנגס עם לו ריד (שבואי הפיק לו את "טרנספורמר") בשנת 73', הוא שאל אותו: מה הסיפור שלך ושל ג'אגר ואיגי (פופ) עם בואי, אתם הרי המקוריים והוא גנב מכם את כל הריפים. ולו ריד ענה לו, כשהוא מסומם לגמרי: "דייויד.. הוא מבריק".

בריטניה התמסרה, אמריקה אדישה

בואי, אנג'י ועכבישי המאדים ליוו את יציאתו של "זיגי" במסע הופעות בריטי. בואי צבע את שערו בכתום, התאפר בצבעים זוהרים, לבש בגד גוף נוצץ ונראה ממש כמו חייזר, כשאנג'י מבלה את זמנה בשווקים, חנויות היוקרה ובין המעצבים וקונה עבור דייויד את הבגדים המיתולוגיים. היא מספרת שלא כל המופעים היו מלאים, אבל התגובה של הקהל להופעות היתה כה מהממת, עד שבריטניה נפלה במהרה שדודה לרגליו של בואי. אמריקה, לעומתה, לא התמסרה בקלות. אבל זה כבר סיפור אחר.