ריח חשוד בחדר הילדים

בני הזוג טליה ויחיאל דגון החליטו לרכוש לבנם בן ה-4 ריהוט לחדר הילדים שלו, והגיעו בעקבות מודעה בעיתון לחנות מפעל הרהיטים 5 נגרים ברחוב ששת הימים ברמת-גן. במודעה נכתב כי "החנות מוכרת רהיטי ילדים ונוער המתאימים לטמפרנט של הילד ולהרגלי חייו". הילדים", נכתב באותן מודעות, זקוקים לסביבה רכה וידידותית שלא תסכן אותם".

לדברי בני הזוג, בחנות הסבירו להם כי הרהיטים עשויים מחומר בשם "אם.די.אף", והדגישו בפניהם כי לחומר יש תו תקן ישראלי, וטענו כי הוא חזק וזול ואין עימו שום בעיה מבחינה בריאותית.

בני הזוג החליטו לרכוש את הרהיטים, אך כשסופק להם חדר הילדים התברר להם, לטענתם, כי הוא שונה ממה שהובטח. בחלקים רבים של הריהוט, האם.די.אף היה חשוף ולטענתם הרהיטים הדיפו ריח חריף ולא נעים.

כאב ראש

בני הזוג פנו לחנות והתלוננו על הריחות. לדבריהם, נאמר להם כי הריח יחלוף תוך זמן קצר, ובחנות חזרו והבטיחו כי אין בעיה עם החומר וכי הוא אינו מסוכן לבריאות. אלא שהריח לא חלף, לטענת בני הזוג, אלא הלך וגבר וגרם בעיות בריאות לבנם. הוא נזקק, טענו השניים, לטיפול תרופתי, והם עצמם סבלו מכאבי ראש ומתופעות אלרגיות. בני הזוג סגרו, לדבריהם, את החדר ונמנעו מלהשתמש בו. הם חזרו והתלוננו בחנות הרהיטים, אך לטענתם, אנשי החנות לא התייחסו לתלונה ולא טרחו לבוא ולבדוק אותה.

הם פנו, לדבריהם, בעילום שם לחנות לאחר מספר חודשים, ונדהמו לשמוע ש-5 נגרים איננה מייצרת כלל רהיטי ילדים ונוער מאם.די.אף, וכי החנות אינה ממליצה על קניית רהיטים מחומר זה. באותה שיחת טלפון נאמר להם, לטענתם, כי האם.די.אף הוא חומר חלש המתנפח בקלות, פולט גזים רעילים ומסרטן. לדברי בני הזוג, נאמר להם באותה שיחה כי לרהיטים העשויים מחומר הזה אין תו תקן.

לפרק את החדר

בני הזוג דרשו מהחנות לקחת את הרהיטים ולהשיב להם את סכומי הכסף ששילמו עבורם. כשלא נענו, פנו לבית-המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב.

בנימוקים לתביעה שהגישו, טענו השניים כי חייהם הפכו קשים וכי הרהיטים גורמים להם סבל רב: "בננו", טענו, "מתגורר בחדרנו, מאחר שהוא אינו יכול לעשות שימוש בחדרו".

בני הזוג ביקשו מבית-המשפט להורות לנתבעת לפרק את חדר הילדים ולהחזיר להם 4,798 שקל ששילמו עבור הרהיטים, וכן את עלות ההובלה והרכבת הרהיטים בסך 1,400 שקל. בנוסף לסכומים אלה תבעו בני הזוג פיצויים בסך 10,000 שקל, עבור נזקים ועוגמת נפש.

הנתבעת התכחשה בכתב הגנה לטענות בני הזוג, וביקשה לדחות את תביעתם על הסף ולחייבם לשלם לה הוצאות משפט. התובעים, נטען בכתב ההגנה, לא צירפו כל חוות דעת מקצועית ממנה עולה כי האם.די.אף לא בריא לילדים. ריהוט ילדים וגם ריהוט תינוקות העשוי מחומר זה נמכר ברשתות גדולות ומוכרות ואף עומד בתקן הישראלי, ציינה הנתבעת. ריהוט מחומר זה, טענה החברה, "נמכר לנגריות רבות בארץ בכמויות אדירות ולא נתקבלו עליו כל תלונות".

בסופו של דבר הושג בהמלצת השופט, טובי חיים, הסכם פשרה בין הצדדים. בהסכם, שאושר כפסק-דין, התחייבה הנתבעת לשלם לתובעים מבלי להודות או לוותר על טענותיה 6,500 שקל.

ממכון התקנים נמסר, כי אין תקן לריהוט ילדים מאם.די.אף. לשאלת ידיעות אחרונות, ענה מנהל החנות, יורם עינב, כי החנות עשתה ניסוי חד פעמי בשימוש בחומר, ומכרה את הרהיטים מתצוגה. לטענתו אין הוכחות כי החומר מסרטן.

הסכנה - גז הפורמלדהיד

האלמנט המסוכן באם.די.אף ובחומרים אחרים הינו גז הפורמלדהיד, המצוי בשורה ארוכה של חומרים אורגניים, וגם בגוף האדם.

במשך 100 שנה יוצר הפורמלדהיד באופן מלאכותי והיה בשימוש רחב בתעשיית הדבקים, בעיקר דבקי העץ, ובמוצרים המשמשים לבידוד. בשנים האחרונות גילו מחקרים כי ריכוזים גבוהים של פורמלדהיד עלולים לגרום לתגובות אלרגיות, אפילו קשות, והחומר גם חשוד כמסרטן.

בעקבות הממצאים, החלו מדינות רבות בעולם להנהיג תקנים שונים המגבילים את השימוש בגז. התקנים מודדים את שיעוריו לפי כמות הגז הנפלטת מהחומר, כשהתקן הגרמני נחשב למחמיר במיוחד. באירופה נבדק הפורמלדהיד גם במוצרים אחרים, נוסף לעץ. באיקאה לדוגמה, אסור להשתמש בצבעים ולקות צביעה המכילים פורמלדהיד. במעבדות החברה באלמוט שבשבדיה, בודקים את ריכוז החומר גם במוצרי טקסטיל. גם בפינלנד קיים תקן מחמיר בנוגע לשימוש בפורמלדהיד בבדים.

בישראל מתייחס התקן למוצרי עץ בלבד, והוא מציב מגבלות שימוש בסיבית, לבידים ולוחות אם.די.אף. מדובר, לדברי נחום הנדלסמן, ראש ענף עץ, ריהוט וחלונות במכון התקנים, בפשרה בין דרישות התקנים הכלל-אירופי והגרמני. רמת הפורמלדהיד מתייחסת ונבדקת בחומרי גלם, אך לא במוצרים המוגמרים, כך שבהחלט יכול להיווצר מצב של רהיטים מיובאים המגיעים ארצה עם רמת פורמלדהיד גבוהה יחסית, בעיקר ממזרח אירופה. בעבר אף הועלו האשמות רבות בנושא על-ידי יצרני הלבידים הישראלים. על-פי הנדלסמן, לא כל לוחות העץ המיוצרים בישראל עוברים בדיקה לתכולת הגז המסוכן.

שושנה חן