אולי תבוא איזו נחמה

בבר לא אופנתי בבומביי יושב סובראמאניאם ומספר סיפורים. עד ל"שאנטי", הוא הסיפור האחרון בקובץ של ויקראם צ'אנדרה, אנו יודעים מעט מאוד על האיש שמפיו מתגלגלות המעשיות האלה, ועוד פחות מזה - על מי שרשם אותן מפיו. פעם הביא הכותב, שאין לו שם בספר, כמה חבר'ה לשמוע צ'יזבטים, פעם שמע מסובראמאניאם סיפור על אהבה בשעה שלבו שלו היה שבור מפרידה. עם השנים ועם הסיפורים גם החליט הכותב להתחתן - וכל העובדות האלה, המפוזרות במיקריות מתוכננת בין חמשת הסיפורים המרכיבים את הקובץ, חשובות בערך כמו עובדות החיים שלנו, הקוראים. כלומר חשובות מאוד או שוליות לגמרי, תלוי במספר ובהקשר שבו הן עולות.

אהבה, ערגה ושפע צרות אחרות

סיפורים הם החוט העדין הקושר בין אנשים, לעיתים בסמוי, וסיפורים הם גם מתנות שהם מעניקים זה לזה. במה שנוגע לויקראם צ'אנדרה, נראה שאף פעם אין לו מחסור במתנות, ואחת התכונות הבולטות של היצירה הזאת היא תחושה של שפע בלתי נדלה, הן בתיאורים והן בעלילות. "מה קרה לפרנקי?" שואל הכותב את סובראמאניאם על אחת הדמויות הצדדיות שהעלה. "האם הוא הגיע לבומביי ונהיה כוכב קולנוע? לא, אמר, לא. לאמיתו של דבר פרנקי מת. הוא נהרג. אלה היו זמנים קשים. אבל היה מישהו אחר שבא לבומביי ונהיה כוכב קולנוע. כשאחזור מן החופשה, אמר, אני אספר לך על זה".

בסופו של דבר אנחנו, הקוראים, לא יודעים איך פרנקי מת, או מיהו המישהו האחר שבא לבומביי, אבל סופגים את התחושה שהמציאות שופעת, אם רק נדע להתבונן בשפע הזה ולספרו. השפע הסיפורי עומד בניגוד מקסים למצב של חסר, ממנו סובלים גיבורי הסיפורים ולערגה המתמדת שלהם: לילדות אבודה, לאשה שעזבה, לתאום שמת, לאהוב שנעלם ולא נודעו עקבותיו.

רגל כרותה, גרושים קשים ואהבה אבודה

"דהארמה", הסיפור הפותח, עוסק בגנרל כרות רגל הסובל מכאב רפאים ברגלו, ומכאב רפאים כזה או אחר סובלים רוב גיבוריו של הספר: האהוב האבוד כואב להם, או שכואב האח המת, או שכואבת האשה האהובה עדיין, שמחליטה להתגרש מחוקר משטרה שנתון בעיצומה של חקירת רצח אפל מאוד. בעניין הערגה, צ'אנדרה מזכיר לרגעים את פיצג'ראלד של "גטסבי הגדול", אבל אין בו שמץ מהפינוק האמריקאי, והגעגוע, על פניו לפחות, הוא כמעט תמיד למוחשי ולא לחלום או לדימוי.

"סובראמאניאם היה רזה, בעל שיער שיבה, ובדמדומי הערב נראה לי קטן מאוד, אחד מאותם אנשים המעבירים את השעמום האינסופי של חייהם במסבאה ליד מזח סאנסון, כך ציירתי לי אותו במחשבתי ושקלתי אותו ושמטתי אותו." מדווח הכותב בפתיחה. אבל עד סוף הספר הוא מוליך אותנו למחשבה שלא רק את סובראמאניאם אין "לשקול ולשמוט", אלא אף יצור אנושי אחר. ואף רגע חולף. ואף מראה של נוף. כולם ראויים שנתעכב עליהם לפני שייעלמו. בעולם שבו הערגה היא פחות או יותר מצב כרוני, מי שיודע להתבונן ולהקשיב נשאר לפחות עם סיפור מנחם, וזהו בסופו של דבר האפקט העיקרי של הספר: למרות הערגה והכאב והאהבה האבודה, זה ספר מאד מנחם.

אהבה וערגה בבומביי. ויקראם צ'אנדרה. תרגום: גדעון ורינה ברוך. הוצאת כתר