קרפדות מחשבות קיצן לאחור

המוות, כבר אמר פעם איש עם קרחת, אינו מחוסר עבודה. גם ימי המיתון הקשים לא הוציאו אותו אל מחוץ לביזנס, בטח לא באותה נקודה זעירה על המפה שבין אפריקה, אסיה ואירופה, למרגלות ים קטן ונטול דגים טעימים בצידו המזרחי.

"ממנטו מורי" אלבומו החדש של אביב גפן, תושב אותה נקודה, עוסק באותו נושא פופולרי מזווית אישית. זה גדוש, זה קיטשי, זה בנאלי, זה מרגש, זה כואב, זה יפה, זה סתמי, זה שחוק. הכל נכון. אצל גפן האיכויות באות במעורבב, מבלי שניתן לנתק אותן זו מזו. שורות פתטיות לצד מילים שנחרטות, תפקידי קלידים מדהימים לצד עיבודי מיתר ברוח קלידרמן, עיבודים קוליים שבשיאם משתווים לאלה של המורים הרוחניים לצד זיופים שמזכירים האזנה לביצה שוקקת קרפדות בליל קיץ חם בכביש המהיר לניו אורלינס. בשורה התחתונה: מעריצי גפן יאהבו את האלבום הזה, שאינו חורג מהקו המוכר שלו, בוודאות. שונאיו של גפן ימשיכו גם הם בשלהם. ומה לגבי הרוב שבאמצע? זו כבר שאלה אישית. באלבום כל כך אישי, כל כך בוטה, היכולת להתחבר לרגשות שמציע גפן היא קריטית. במקרה הזה, המאזין, על מצבו הרגשי והאנושי, חשוב לא פחות מהיוצר.

מבחינה מקצועית נטו, מדובר בתקליט בינוני. לצד שיר אחד יפה מאוד, "אין מלאכים בגן עדן" (חידה לכותבי התגובות ששמעו את הדיסק: איזה שיר הוא מזכיר לכם, בייחוד שורת הפזמון?), לא חסרות נפילות, כמו שיר הנושא, המוצג בעיבוד ברוח שר עם אפקט האוטו-טיונס המזעזע המוכר משירי הדאנס שלה, ושירים יפים אך סתמיים שגפן כבר כתב עשרות כמוהם, למשל הלהיט "שיר עצוב". גפן, אחרי קריירה עשירה מאוד יחסית לגילו, כבר אינו מחדש כל כך. יש מי שיאמרו שהוא כותב את אותו השיר כבר 10 שנים, ויש בכך מן האמת.

החולשה: ילדותיות ושטחיות

מצד שני, רוברט סמית, האיש והשיער, טען פעם שהקיור הרבה יותר טובים מהסמית'ס, כי הם כתבו לפחות שני שירים בקריירה שלהם, ומוריסי רק אחד. בסופו של דבר, השירים של גפן נבחנים לא בחדשנות או בתעוזה שלהם, כי במילא הם מבוססים באורח עמוק על הגותם המוזיקלית של יוצרים אחרים (כן, כן, הביטלס, פינק פלויד ושלום חנוך) אלא ביכולת שלהן לומר משהו, לרגש את המאזין, לנקוט עמדה. לפעמים זה מצליח, לפעמים לא. החולשה של גפן היא הילדותיות והשטחיות. עטיפת התקליט מלאה בציטוטים קלישאיים להחריד, של גפן עצמו ושל אחרים, כולל אחד באדיבות הפילוסוף לכל עת אסא כשר. גפן אולי התבגר מוזיקלית (הוא מנגן בתקליט בעשרה כלים שונים), אבל יותר מדי פעמים נדמה שהטיפול שהוא מציע בטקסטים ובהגשה לא מתעלה לרמת המוזיקה, מה שעלול להשאיר אותו שוב, אקסקלוסיבית, עם קהל בני העשרה, כשגפן עצמו כבר פוסע באזור תחילת העשור השלישי. הגיע הזמן להמשיך הלאה.