שני שחורים ולבנה

1. בלאקלישיוס – "Blazing Arrow"

מתברר שהאוניברסיטה של קליפורניה בעיר דייויס היתה בתחילת שנות ה-90 בית גידול מעורר השתאות לאמני היפ-הופ. ללייבל סטודנטיאלי בשם "Solesides", חברו די.ג'יי שאדו, ליריקס בורן ולאטיף דה טרו ספיקר, יחד עם חבר לספסל הלימודים, מפיק צעיר בשם צ'יף אקסל (אקסיבאר מוסלי), ששחררו יחדיו וכל אחד לחוד סינגלים ראשונים. צ'יף אקסל חבר בהמשך לידיד נעוריו מסקרמנטו, גיפט אוף גאב (טים פארקר), תמלילן חד לשון, ויחדיו ניסו לנסח מחדש את שפת ההיפ-הופ של החוף המערבי. אלבומם הרביעי, "Blazing Arrow", הראשון שיוצא בחברה גדולה, הוא יצירה משמחת. מוזיקלי להפליא, צבעוני, רווי בגרובים מענגים ודגימות מוטרפות במיטב המסורת של דה לה סול. זהו אלבום שמח, סוג של היפ-הופ קליפורני אופטימי גם כשהתמלילים רחוקים מלהיות שמחים, המשלב בין הפאנקי הטוב של אאוטקאסט לבין המורכבות הריתמית של טימבלאנד. ויש גם אורחים: זק דה לה רושה, קאט צ'מיסט (ג'וראסיק פייב), סול וויליאמס ואפילו שון (הבן של) לנון. כוחו של האלבום נובע מהדרך בה צ'יף אקסל וגאב מחברים פאסון, קמצוץ של הומור עצמי ווירטואזיות מילולית לכדי רצועות מענגות. בלאקלישיוס ממצבים את עצמם כלהקה מאוד רצינית, אבל כמו די.ג'יי שאדו, הם פועלים בחללים סהרוריים עם מעט קורטוב של פסיכדליה, כך שהם לא חוששים לעטוף מערכת תופים שלמה בפלנג'ר. חובה לחובבי היפ-הופ. ציון: לפחות 8.5 (ארי קטורזה)

2. טריקי – "A Ruff Guide To Tricky"

היפ-הופ ללא ראפ, רווי באלמנטים של בלוז, ג'אז, דאב, רגאיי, גרונות של דיוות וסאמפלרים שממצבים פיוז'ן ללא אילתור חי תוך שימוש בשלל הצבעים שמאפשרים הקונסולה ומגדלי האפקטים באולפן ההקלטה - זו המוזיקה של טריקי; עולם מוזיקלי שלם כמו על מריחואנה, עד שתאי המוח עוברים להילוך איטי ומייצרים מוזיקת דאנס שלא לצורך ריקוד. אחרי אלבום בכורה מטמטם והמשך סביר ותימהוני כאחד, יוצא לחנויות אוסף מיצירותיו, סוג של מדריך לאיש מבריסטול – האמן והמפלצת. זהו אלבום מומלץ מאחר שתמיד מפתיע להתמודד עם האיש שהוציא תחת ידו את "Maxinquaye" (מ-95') – גם אם המדריך לטריקי אינו משתווה לאלבום שהביא את טריקי. הכוח שלו אינו מתבטא ביצירת להיטים או בקטעים בודדים, אלא בתפזורת של רצועות שיחדיו מותכות לאמירה חזקה. עם זאת, המדריך משמש כפתרון טוב לכל מי שרוצה תמצות של טריקי ומוותר על יתר האלבומים (אל תוותרו על "Maxinquaye"). בגדול, כל מי שקשור לצ'אק די (השייקספיר הפרטי של המפלצת), הוו טאנג קלאן (האימה, הו האימה) וכמובן סליי סטון יאהב את המוזיקה של טריקי. כל מי שהגעגועים בקול הדרואיד השחור אל המולדת השחורה, בדמותה של אמו, עדיין סוטרות לו בכל האזנה, כדאי שיכניס למדף התקליטים את האוסף הזה. בתוך השטניות, האימה והטרור של טריקי תמצאו גם אהבה גדולה. ציון: 9 (ארי קטורזה)

3. סופי אליס בקסטור - "Read My Lips"

סופי אליס בקסטור היא הממטרה הרשמית של הקיץ. דיסקואידית יעילה יותר מקיילי מינו, אלקטרונאית מפותחת יותר ממדונה הנוכחית, ובעלת עצמות לחיים גבוהות בהרבה משל בריטני, בקסטור היא תפרחת קיץ מצטיינת, שמצידנו יכולה להיעלם עם בוא הסתיו. השפעות אייטיז חסרות בושה מבצבצות כעשבים שוטים מכל עבר, אבל Read My Lips הוא מסוג פסקולי הקיץ שאיתם תוכלו להיכנס למצב לופ רפוי, שבו הדיסק חוזר על עצמו שוב ושוב ברכב, בבית או בגינה עד לסיומו של יום חסר אוויר נוסף. הלהיט "Murder on the Dnacefloor" הוא, כמובן, עצום – מסוג תפלצות הפופ שאנשים ירקדו בחתונות גם 15 שנה מעכשיו – והקליפ עושה חשק לאכול את בקסטור הלחמנייתית עם קצת חמאה. הלהיט שהמיט אותה על העולם, "Groovejet" (כסולנית "ספילר") נכלל כאן בגירסת הופעה בלתי משכנעת – וזה, כנראה, כל מה שעומד בין המוצר הסינתטי והמהנה לחלוטין הזה לבין שלמות-מסוגו. עזבו אתכם משאקירה. ציון: 8 (רענן שקד)