קלפטר הוא אלוהים

אלבומי סולו רבים של גיטריסטים מצוינים נשמעים כמו אוננות לשמה, אבל לא התקליטים של יצחק קלפטר. הם יכולים אולי להישמע רע, אבל לא פומפוזיים, כי קלפטר, כגיטריסט וגם כמלחין, תמיד ידע לאן הוא הולך, מה הוא רוצה ואיך להשיג את זה.

החודש יצאו מחדש שלושה מאלבומי הסולו שלו (שנמכרים כרגע במחיר מציאה של 29 שקל כל אחד) – "יצחק" (81'), "לבד (84') ו"מחזיק מעמד" (88') – שהזכירו כי אולי התרומה של קלפטר לרוק הישראלי היתה הרבה יותר מזו של גיטריסט. כנגן גיטרה, הוא עזר במיצובו של הרוק הישראלי בתקופת הצ'רצ'ילים, "אחרית הימים" ו"כוורת", שם הפגין את יכולותיו כגיטריסט רב דמיון, וככותב שירים הוא תרם להיטי ענק ל"שיחות סלון", אריק איינשטיין ועוד, אבל גם כאמן סולו היו לו רגעים לא מעטים של יצירה טובה ומשובחת. אומנם לא היה לו אלבום שטלטל את שדה המוזיקה הפופולרית הישראלית, אבל אף אחד לא יכול לקחת ממנו את היכולות המלודיות שלו ואת נגינת הגיטרה, שברגעים היותר טובים שלה נשמעת עדיין רלוונטית, וזה לא עניין של מה בכך בימינו.

אין אילוץ

"יצחק", אלבום הסולו הראשון של קלפטר, הזכיר שדווקא בתחילת שנות ה-80 היו אמונים כאן על עשיית אלבומי רוק. אלבומי הבכורה של תיסלם, בנזין והקליק, אסתר שמיר, דויד ברוזה וזה של קלפטר, לא כולם מופתיים, אבל בהחלט הציבו רף גבוה בכל הקשור לגרוב, יכולת ביצוע ושירת רוק בעברית. לנוכח מצבנו הנוכחי, לא יהיה מוגזם להכתיר את התקופה כתור זהב. לואי להב היה היד שמאחורי העריסה, אבל גם ירוסלב יעקובוביץ', גרי אקשטיין, ומעט מאוחר יותר גם משה לוי ויזהר אשדות ידעו את המלאכה וכיצד להסב אותה לצרכים המקומיים. ירוסלב יעקבוביץ' הפיק את "יצחק", שהיה אלבום אחד בתוך מבול של אלבומים ישראלים שעברו תחת ידיו, והוא בהחלט מצלצל טוב. השירה של קלפטר מעולם לא נשמעה טובה כל כך, חטיבת הקצב של מאיר ישראל ואיתן גידרון זורמת ויציבה, ואלונה טוראל מצוינת, כמו תמיד. בכל הקשור לגיטרות, קלפטר נשמע דווקא די מופנם ועדין, וזה לטובה, למעט הפגנת יכולת וירטואוזית ב"אני ואת אז" ("דו קרב בין גבר ואישה…"), שבתוך המכלול הכללי של האלבום מעורר השתאות ברהבתנות החיננית שלו.

עדיין, הגדולה של האלבום נובעת מהיכולות המלודיות של קלפטר, שמפגיז עם לחנים מצוינים, ביניהם הלהיט "האהבה שלי היא לא האהבה שלו", "אף אחד כבר לא מתגעגע", "אני ואת אז", "נפגשנו" ועוד, כאשר המילים משמשות בעיקר כמצלול טוב למלודיות. בניגוד לגוונים הבלוזיים של הגיטרה, הרי שהלחנים - שבאים לידי ביטוי בעיקר בבלדות, בהרמוניות ומלודיות שהיו מתקבלות אצל קול פורטר ובני תקופתו - מורכבים, מתפתלים וטבעיים, אין בהם רגע אחד של אילוץ.

קנופלר על כדורי הרגעה

אם אתם צריכים לבחור אלבום אחד של קלפטר, הייתי ממליץ על הראשון, אבל אם בא לכם על עוד אחד, לכו על "מחזיק מעמד". בעוד אלבומו השני "לבד" סבל מחוסר מיקוד, סאונד תמוה, מחסור בהשראה מלודית וגיטרות רזות, קלפטר מתעשת באלבומו הבא עם מקבץ שירים די מדהים - "ביניהם דמיון חופשי", "כוכב שלי" ו"נוהג במכונית" - שבמיטבם מציגים גרסה אינטימית ויפהפיה של עצמו, ובעזרת הפנדר סטראטוקסטר הוא מצליח לתפקד כמארק קנופלר ישראלי על כדורי הרגעה. הפעם, לנוכח היכולות הווקאליות שמתקשות לסחוב, הוא באמת מדבר דרך הגיטרה, לעיתים עם פראזות מלודיות להדהים, כמעט על סף הג'אז. אין באלבום רגעים חדשניים, אבל קלפטר אמון על הבלוז ומפגין הרבה נשמה בנגינה.

בסך הכל, חסרה באלבומים האלה תחושה של להט, טירוף והליכה על הקצה, נאמר כמו באלבומם של דרק והדומינוס (אם לציין אלבום גיטרות מצוין), אבל אם אתם אוהבים, כמוני, נגנים ששולטים בצליל אחד בצורה עילאית, לכו על יצחק קלפטר.