"האהבה בנתה ביתה בפתח הצואה"

הקורא העברי חובב השירה המודרנית פונק באחרונה. פחות משנתיים חלפו מאז יצא לאור תרגומו של שמעון זנדבנק למיבחר שירתו של ייטס, והנה מיבחר מקיף נוסף, מקור מול תרגום, מאת אפרים ברוידא המנוח. הוצאת הקיבוץ המאוחד ראויה לשבח כפול ומכופל על שהחליטה להוציא לאור את שתי האסופות, בהנחה שזימון שני התרגומים ירבה עניין בייטס ובשירתו, ומי יודע, אולי גם ירבה קונים.

קשה להזכיר את ייטס בלי להתיחס למעמדו המרכזי בשירה האנגלית המודרנית; בלי לאזכר את פרס נובל לספרות שהוענק לו ב-1923; ובלי לציין את תפקידו החשוב בגיבושה של התרבות האירית המודרנית, הן בכתיבת מחזות והן בטיפוח מחזאים והפקות. אבל לאחר שקדתי קידה לעובדות היסטוריות חשובות אלה אין טעם להסתיר כי יש בשירתו היבטים, שעלולים להיראות זרים לקורא ישראלי עכשווי: פרשנות מיוחדת, מיסטית לעיתים, של יסודות מהמסורת הנוצרית ('יום הדין') מוטיבים מהמיתולוגיה היוונית ('לדה והברבור') והתיחסויות לאירועים ולדמויות מההיסטוריה המודרנית של אירלנד, שרובנו אינו בקי בנבכיה ('פסחא 1916'). אלא שכמו אצל ג'יימס ג'ויס, יוצר אירי גדול אחר של תחילת המאה העשרים, שירתו של ייטס מצליחה לצלוח את מרחקי המקום והזמן, ואף להתגבר על נטייה לאזוטריות מסוימת, המאפיינת את חשיבתו (נטייה שזכתה לכמה הערות עוקצניות מצידו של אודן).

ייטס חוצה גבולות ומרחקים ונוגע בקוראיו בזכות ויטאליות לשונית מתפרצת, חוגגת ואישית מאוד, שיש בה גם יסודות על-אישיים: דמויות מומצאות (פרסונות), תחפושות, סיפורי-עם, מיתוסים וגם בזכות העובדה שיצירתו מתיחסת, כמו כל יצירת מופת ספרותית (גם בהקשר זה עולה על הדעת ג'ויס), לשאלות שתמיד היו, וכנראה תמיד יהיו, חלק מהמצב האנושי: געגועים למחוז הילדות, חוויית הזמן החולף לבלי שוב, מתחים בין נעורים לזיקנה, בין תשוקה לייאוש, בין שיגשוג לשקיעה (בשירים נוגעים אל הלב כמו 'האי איניספרי', 'כשתהיי זקנה', 'אחרי שתיקה ארוכה'). ואולי בעיקר בזכות היכולת המפעימה, החד-פעמית, להעניק ביטוי לרוח הזמן המודרנית.

בעניין זה, אין ספק כי כמה משיריו הפכו כבר לנכסי צאן ברזל של השירה והתרבות המודרניות. יותר מזה, דומה כי שירים אלה עצמם קבעו לא במעט את אופן תפיסתנו את החוויה המודרנית. למשל, השיר 'יום הדין', בית ראשון: "סובב סובב במעגל המתרחב / הבז אינו יכול לשמוע קול בזיר: / הכל מט לנפול: קורס עמוד התווך / הפקר שולח על פני תבל, / שולחה זירמה קודרה מדם, ובכל אתר / טקס התמימות נגרף לתהום. / מהטובים ניטלה כל אמונה, / והרעים מלאו דריכות יוקדת" (עמ' 75).

באיבחת כמה שורות הצליח ייטס לתת ביטוי לתחושה הכאוטית, המלווה את המאה העשרים גדושת המוראות. השיר מעורר השתאות ביכולתו לחזות תקופה אפלה, שבה הרעים "מלאו דריכות יוקדת" (נכתב כעשרים שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה), ודומה שהאקטואליות שלו לא פגה. אם נזכרים בכמה אירועים מהשנה שעברה בניו-יורק ואף במקומותינו, הרלוואנטיות של השורה האחרונה יכולה לעורר צמרמורת. אבל מעבר לכושר לחזות אירועים היסטוריים, דומה כי השיר נותן ביטוי מעמיק לא רק לתקופה המודרנית שבה פעל, אלא גם לתקופה שאנו נמצאים בעיצומה, העידן הפוסט׀מודרני. הצירוף הלשוני "קורס עמוד התווך" (ובמקור: "the centre cannot hold") מצליח לבטא את החוויה הפוסט-מודרנית בצורה תמציתית וקולעת יותר מחיבורים תיאורטיים רבים.

אי אפשר בלי כמה מילים על התרגום. בהכללה גסה ניתן לומר, כי כוחו של ברוידא ניכר בתרגום שירים המצייתים לתבניות של משקל וחריזה והנוטים אל הלשון המרוממת, המהוקצעת, הכמו-מיכתמית. כאן באה לביטוי נטייתו הטבעית כמתרגם, וכאן גם כמה מהישגיו היפים. בעניין זה, אגב, ניכר הבדל בין התרגום שלו לזה של זנדבנק, שנטל לעצמו לעיתים את החירות לחרוג מתבנית מוקפדת כדי לשמור על גוני משמעויות, וכדי לקרב את השיר לקהל עכשווי (מענייןלהשוות, למשל, את תרגום השיר המפורסם 'טייס אירי צופה מותו', שבו ברוידא עוקב אחר החריזה שבמקור, בעוד זנדבנק מתרגם בתבנית חריזה חלקית).

אלא שנטייתו של ברוידא לניסוח החגיגי, למלה הגבוהה והמיוחדת, יכולה להפוך לעיתים לעושר השמור לבעליו לרעתו. בשיר 'ג'יין המטורפת משוחחת עם ההגמון' (עמ' 121), למשל, נותן ייטס פיתחון פה לדמותה של ג'יין, כעין 'משוגעת' הכפר', המתווכחת עם נציג בכיר של המימסד הדתי. בתשובתה להטפתו החסודה של ההגמון בדבר אורח חייה, היא מטיחה בו כי "טהור וטמא קרובים", ואחר כך, כמו להמחיש את הקביעה כי אור ושחור שלובים ללא הפרד בחיי אדם, היא אומרת: "אך אהבה בנתה ביתה / באתר לרעי נברא".

אודה ואתוודה, למקרא השורה האחרונה אצו עיני אל המקור האנגלי (אחד היתרונות של מהדורה דו-לשונית), כדי להיווכח כי בשורות אלה ג'יין מתיחסת לקירבה של אברי המין לאברי ההפרשה ('רעי' משמש כאן, כמו בתלמוד, בהוראה של צואה). בנקודה זאת עדיף ללא ספק תרגומו של זנדבנק "אך האהבה בנתה ביתה / בפתח הצואה". אם בניסוחים כגון אלה היקשה ברוידא על הקורא שלא לצורך, הרי בשורות החותמות את השיר אפשר לראות את כישרונו למצוא ניסוח קולע, מיכתמי, המזכיר אימרה ידועה של רבי נחמן מברסלב ונותן ביטוי למתח קיומי, מודרניסטי מאוד, הטמון בכלל שירתו של ייטס כי "אין לך דבר שלם / שקודם לא נקרע".

(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

ויליאם בטלר ייטס, "100 שירים", תרגום: אפרים ברוידא, מהדורה דו-לשונית, הקיבוץ המאוחד, 204 עמ'.