בגרמנית זה נשמע יותר טוב

לעאדל קעדן מותר לרחוץ את הפצעים המוגלתיים שלכם, לנגב לכם את את הקיא, לחבוש את המורסות שלכם. אבל להשקפתם של חברי היישוב קציר, של הרב דרוקמן, של ממשלת ישראל – אסור לו לגור ביישוב הקהילתי החמוד קציר. עאדל קעדן הוא אח בבית החולים הלל יפה. הוא ניסה לקנות חלקת אדמה קטנה אבל מרווחת ולבנות עליה בית בקציר. אמרו לו, לא. אתה ערבי. עתר לבג"צ, וממרום שבתם הבינו השופטים כי אין למדינה אפשרות להמשיך ולהפלות ערבים בדרכים יצירתיות עד אין קץ, ולפיכך, באורח תיאורטי, מותר לעאדל קעדן להתיישב בקציר – אבל עד כמה שידוע לי, עבר לו החשק. בינתיים, הדרוקמנים של העולם התארגנו ליצירת חקיקה גזענית שתבטיח את זכותה של מדינת ישראל לבנות יישובים שהם ממש לגמרי מאה אחוז נקיים מערבים. בגרמנית זה נשמע הכי טוב: אראבנריין. כמו יודנריין. מי שמוצא הבדל, פילוסופי או מוסרי, שיקום.

האם היית מוכן שיהיה לך שכן ערבי דלת ליד דלת, שואלים אמרגני מופע"קול העם", תכנית טלוויזיה בערוץ בריזה שמנסה לברר סוגיות עקרוניות בשפה וברמת דיון בגובה העיניים. ובכן, לא אספר לכם מה היתה התוצאה אמש – אבל תנחשו בעצמכם. כן שמעתי, בכאב של פליטה לשעבר מארץ אחרת, את מחיאות הכפיים הסוערות להן זכתה משתתפת בתוכנית כשהבהירה כי אי אפשר לסמוך על הערבים ושיחיו במקומות שלהם, בבקשה.

דידי הררי שאל אם מדובר בגזענות או בפחד, וכך נכשל בעצם הצבת השאלה. פחד מוליד גזענות. פחד אי רציונלי מקבוצה גדולה של בני אדם על פי השתייכותם האתנית מוליד גזענות אתנית. כן, אנחנו – כעם היושב בציון – לא למדנו דבר מן ההיסטוריה היהודית ונהיינו גזענים.

דיברו, וטוב שדיברו

בשנתיים האחרונות ערבים אזרחי מדינת ישראל היו מעורבים במעשי אלימות וטרור. אבל גם יהודים. מתנחלים מכרו נשק לתנזים. מתנחלים התפרעו רק אתמול ברחובות חברון בעקבות מסע הלוויתו של אלעזר ליבוביץ', פתחו בירי, פצעו רבים והציתו בית. רכז הביטחון של קיבוץ מנרה נרצח בידי יהודי, שומר ראשו לשעבר של אריאל שרון, שגם הוא מכר נשק לערבים. שוטרים יהודים הרגו 13 ערבים בארועי תחילת האינתיפאדה. אני לא הייתי רוצה שהם יהיו שכניי, דלת ליד דלת. הם לא תורמים לתחושת הביטחון והנעימות שלי. אבל אינני יכולה לקבל פסילה סיטונאית של עמים, כי זו מובילה רק למקום אחד, ובמקום הזה כבר היינו, בתפקיד הקורבנות.

זה היה מופע מרתק, מפני שהוא ויתר על הפוליטיקלי קורקט לטובת חשיפת פרצופנו הקולקטיבי. זה לא רק העיתונאי אראל סג"ל וחבר הכנסת ביבי שחושבים כך. זה, מה לעשות, קול העם. לבדו במערכה הזאת ניצב עו"ד אברהם ברדוגו, שגר ביישוב בו בהחלט יתירו לערבי לקנות נחלה, אם ירצה בכך. יש בינינו כאלה שמאמינים בכוח המרפא האיטי של דו קיום אזרחי. יש כאלה – והם הרוב – שכבר לא יאמינו לעולם.

בשבת, ביישוב הקטן שבו אני גרה, אפשר למצוא משפחות ערביות ויהודיות סביב הבריכה. המרחב הדמוקרטי המשותף האחרון: דשא, מים, שמיים ענקיים ממעל ושלווה ברוכה של בני אדם שרוצים בשלווה ברוכה. מי שלא רוצה, לא ישיגנה. מי שפוחד עד כדי שנאה, לא יוכל לחיות בבטחה לצד שכנו, ערבי או לא. "קול העם" הציפה את מה שבדרך כלל לא כל כך יפה לדבר עליו, ודיברו, וטוב שדיברו. ועכשיו – איך לכל הרוחות עושים משהו, כדי שעאדל קעדן יוכל לחיות כאן כמוני, ולא רק לחבוש לי את הפצעים?