הג'אז הישראלי זקוק לטיפול

היום השלישי של פסטיבל הג'אז אמור היה להיות היום החזק שלו. הגיטריסט מייק סטרן, הכנר דידייה לוקווד, הסקסופוניסט פיל וודס וגוראן ברגוביץ' – כולם כוכבי-על בתחום הג'אז וכל מה שמסביבו, כולם אמורים היו לקייים מופעים איכותיים.

מייק סטרן פתח את הערב עם השלישייה שלו, שכללה את ליונל קורדו (תופים), לינקולן גוינס (בס) ובוב פרנצ'סקיני – והופיע במשך שעה חצי. סטרן, שברזומה שלו נגינה לצד מיילס דייויס, האחים ברקר, ג'ו הנדרסון ואחרים, הוא אומנם גיטריסט טכני מעולה, אבל כמלחין, מבחינתי, הוא בקושי מתחיל. הוא פתח את הערב עם שני קטעי פיוז'ן שנשמעו כמו טייפ גנוז של צ'יק קוריאה ו"ריטרן טו פוראבר". המלודיה וההרמוניה השורשיות היו כל כך רדודות עד שאי אפשר להאמין שאמן בסדר גודל כזה מרשה לעצמו לנגן קלישאות וירטואוזיות שכאלה. ההמשך של סטרן היה סביר יותר, במיוחד כשהוא האט את הקצב והפגין גם מעט רגש ויכולות מלודיות, איתן הוא נשמע כמו פט מתיני בתחילת דרכו, אבל חסך מאתנו את הטכנוקרטיה הנאלחה. הלהקה שלו היתה אומנם מקצועית ומדויקת, אבל מעט טפלה. המתופף ליונל קורדו נשמע כמו בילי קובהם, רק לא במאה הנכונה. קשה היה ליהנות ממנו, וחבל כי הוא הפגין רמה טכנית גבוהה. גם השאר התקשו להפתיע. בהשוואה אליהם, המופע של קורטני פיין שהתקיים ביום ג' היה באמת מליגה אחרת. מעבר לכך, סטרן נראה כמו בחור נחמד, וירטואוז אמיתי, טכני להפליא, אבל כגיטריסט הוא כבר אינו מחדש. הקהל אהב אותו ובהמשך הוא גם חתם על תקליטים. אני, כשלעצמי, עמדתי עשרה מטרים לידו, מצאתי מחסה עם "Blue Train" של ג'ון קולטריין.

פאנקפלה: הרשו לי להישאר מנומס

"פאנקפלה" הוא הרכב ישראלי שהמוזיקה שלו חפה מכלים מוזיקליים פרט לקולות ותופים. חמישה-שישה אנשים שרים כשמתופף ואפקטים שונים מלווים אותם. שמו של ההרכב מרמז על חיבתם למוזיקת Fאנק, אבל אני החזקתי איתם שלושה קטעים וכללי הנימוס בעולם המערבי לא מאפשרים לי להתייחס למופע הזה. נדמה לי שסך המופעים הישראליים מצביעים על כך שהג'אז הישראלי צריך חשבון נפש עם עצמו.

דידייה לוקווד: ליגה אחרת

מופע המחווה של דידייה לוקווד לסטפן גראפלי היה בספירות אמנותיות אחרות לגמרי. עם לוקווד ניגנו "רומן", גיטריסט מצוין שמנגן סטייל דג'אנגו ריינהארט, וקונטרה-בסיסט בשם מרק מישל לה ביון, שאמון היטב על הסווינג. דידייה, כשלעצמו, הוא כנר פנטסטי שהתבקש להוקיר את אביו הרוחני – הכנר סטפן גראפלי. לוקווד עשה עבודה לא רעה בכלל, אם כי רוב הקטעים של דג'אנגו וגראפלי שבוצעו, ביניהם הבלדה היפהפיה "נואז' (עננים), "מינור סווינג" המצוין, וגרסת הכיסוי לקאבר של גראפלי וריינהארט לסטנדרט "יש לי קצב", היו איטיות בהרבה מהמקור, מה שהרס את הגרוב שלהן. מה שאצל ריינהארט וגראפלי היה סווינג רוצח, נשמע אצל דידייה נוגה ומהורהר מדי. אבל למה להיות קטנוניים – לוקווד ורומן החיו רגעים היסטוריים מרגשים, ואם טיפה היו חוסכים מאיתנו את הכבוד המוגזם שהעניקו לקונטרה-בסיסט, המופע יכול היה להיות אפילו טוב יותר. בסופו, אגב, לוקווד – באקט קלאסי נוסח ארז נץ – לקח כינור חשמלי ופתח בקטע טכנולוגי פסיכי, במהלכו ירד אל הקהל, שהחזיר לו אהבה גדולה. רציתי להגיד לו שגם הנדריקס נהג להופיע כאקרובט ולנגן עם השיניים, והוא הצטער על כך עד יום מותו. ולא הספקתי. כך שלא נותר לי, אלא לקנח את הערב עם מופע הקאברים (פלוס שלושה שירים מקוריים) החביב של פאנקנשטיין.

ונקודה חשובה לציון: הפסטיבל מאורגן כהלכה וההפנינג נהדר. במקום ממוקמים דוכנים רבים ומגוונים של שתיה ואוכל , ויש מקומות ישיבה רבים למבקרים שמעוניינים להחזיק מעמד חמש שעות רצופות. הסדר באמת מופתי, וזה לא דבר מובן מאליו כשמדובר בפסטיבל ישראלי. ועל כך, כל המחמאות למארגנים.