כשסרג'יו פגש את יעלי

אתם בטח לא יודעים שהסיום המקורי של "גבעת חלפון אינה עונה" לא הוקרן מעולם. ארבעה ימים לפני הקרנת הבכורה בקולנוע "תל אביב" נשלחו עובדי מעבדה להדביק "זנב" לסוף הסרט. באותה סצינה, להזכירכם, רואים את הגששים מסיירים בחוצות העיר עם עגלת נפט ושלט קטן: "נתיבי ויקטור ובנותיו בע"מ בשיתוף סרג'יו גז וג'ינג'י פז". ברקע קולו העבה של שייקה: "סרג'יו, תעזור למכור!". וסרג'יו קונסטנצה המיתולוגי, הלא הוא פולי, עונה: "לך, אתה לא נורמלי. חמש בבוקר, אפילו הציפורים נוחרים על העצים". ואחר כך, במבטא רומני כבד, המשפט שהפך למנטרה לאומית: "לסרג'יו פנית, ג'רי קנית".

מתברר שאיז'ו שני, המפיק ("עזית הכלבה הצנחנית", "השוטר אזולאי", "אלכס חולה אהבה"), חשב שהגירסה הראשונה לא היתה מספיק מצחיקה, ואז הטיל על הבמאי אסי דיין ועל הגששים להביא את הסיום בגדול.

ויקטור חסון, סמל ראשון רפאל מוקד וסרג'יו קונסטנצה גידלו ועדיין מגדלים דורות של ילדים, עם התסריט המבריק של אסי דיין בשפה הגששית שאין דומה לה. דוגמה קטנה - כששייקה הולך לדוג דגים ובטעות חוצה את הגבול למצרים. "שעה, שעה שאני מחפש את הים. לא למדו לשים שלט קטן 'ים'? בחייכם, עד החוף. תודה רבה לכם. גולני, אהה?" והתשובה: "גמאסי"...

והנה עוד משהו שלא ידעתם: "גבעת חלפון" צולמה ב-21 יום. התפקידים למיקי קם ולחנה לסלאו לא היו כתובים בתסריט המקורי. איז'ו ראה אותן מופיעות במועדון התיאטרון וביקש מאסי להוסיף נשים.

בצל העננים הכבדים המרחפים על עתידה של הטלוויזיה החינוכית, מתגייסים כל החבר'ה במסדרונות לצלם עוד תוכנית נוסטלגית של "היו סרטים" (ערוץ 2, שבת 11.30), בהנחייתו של אמנון לורד. הזמינו את איז'ו שני, את הגששים ואת ניצה שאול. מיקי קם לא יכלה להגיע.

"גבעת חלפון אינה עונה" (על משקל "גבעה 24 אינה עונה") הוקרן לראשונה ב-76'. המבקרים, כרגיל, קטלו, האנשים שיצאו מאולמות הקולנוע אמרו "חנטריש" - והסרט רץ בכל הארץ שמונה שבועות וצפו בו מיליון איש... חלומו הרטוב של כל במאי.

היום, 26 שנים אחרי, קצת קשה לדמיין את הגששים רצים על דיונות. הם מגיעים לאולפנים כבודים ורציניים, ורק ממש בתוך האולפנים, כשלורד מציג להם קטעים נבחרים, הם מרשים לעצמם להתרפק בהומור אופייני. כשהם מנסים לפענח למה זה נהיה קאלט, גברי אומר: "תראי, צחקתי במשך כל תקופת הצילומים. פולי הצחיק אותי, שייקה הצחיק אותי, טוביה צפיר הצחיק אותי. כל האווירה היתה של קייטנה. אני לא מאמין שהיום היה אפשרי לעשות דבר כזה. היום כולם סטארים, מסביב לכל שחקן מושתן יש שלושה אנשי תדמית ויחצנים, שלא היו נותנים לזרוק את בן טיפוחם בניצנים. אנחנו צילמנו וישנו בחולות ניצנים, שזה באמת לא הכי נוח, אבל האווירה היתה נהדרת".

שייקה: "כולנו צחקנו כל הזמן. בעצם, הצילומים רק הפריעו לחיי החברה. כולם חיכו לגמור את הצילומים כדי לחזור לקשקש יחד ולהתבדח. 'גבעת חלפון' היה הדבר הנכון במקום הנכון בזמן הנכון. גם הכתיבה של אסי היא הדבר הכי ישראלי שיש".

מזכירים את הקטע שבו יעלי יוצאת מהמזוודה לאוהל ופוגשת את אהובה, סמל ראשון רפאל מוקד, יחד עם סרג'יו קונסטנצה, חייל מילואים משתמט. בקטע הזה גברי מצולם כשהוא צוחק תוך כדי הדיאלוג של קונסטנצה עם יעלי: "מותק, יעלי, את מכירה בושם פיוג'י? את יודעת ז'ון בלייר? את סטריפטיז?". לורד שואל את גברי מה הצחיק אותו, וגברי עונה: "זה קטע שצולם איזה שלושים פעם, ומולי כל הזמן אסי שם סוודר על הפנים ונושך אותו, שלא יראו כמה הוא צוחק. אני משתדל להתאפק, אבל בסוף כמובן הצחוק שלי יוצא משליטה".

פולי, איך יצא לך קונסטנצה?

"האמת? פשוט לא ידעתי מה לעשות. לקח לי זמן לחשוב איזו דמות אעשה ומרוב פאניקה יצא לי משהו. בתחילת הצילומים אסי בא אלי ואמר 'אני לא מבין בדיוק מה אתה עושה', אבל אחרי שהוא ראה את הראשס הוא אמר: 'אל תזוז מזה'. סרג'יו קונסטנצה הוא דמוי איטלקי נוכל, חרמן וג'נטלמן, אבל הכל אצלו דה לה שמאטע".

ומוטיב החרמנות בהווי המילואימניקי?

"נו, איזו שאלה. היתה בזמנו אווירה כזאת בין המלחמות בסיני. אז אנשים שקיבלו צו מילואים היו פשוט אומרים 'יוהוהו!'... אנשים נורא אהבו לרדת לסיני. אתה יוצא עם החבר'ה, משתעשע, נוסע לטייל, פשוט חגיגה. סיני, ים, הרים, זה דבר מטרף. כל בחורה שהיתה מגיעה לסיני, היתה כמו פאטה מורגנה. ובסרט היתה אווירה כזאת".

מה סוד קסמו של הסרט עד היום?

"הוא מאוד ישראלי, מבחינת הדמויות העדתיות האלה שהמכנה המשותף שלהן הוא הישרדות, מילואים, הווי, הומור".

"סילביה המשתוללת", "זמרת מן השורה הראשונה, כיסא 23, זמרת עם, רקדנית המדינה ואקרובטית השטחים", הלא היא ניצה שאול, עינטזה להפליא מול גדוד המילואימניקים, שהתייבשו לנוכח המחזה. מהווסט אנד בלונדון היא נחתה בחולות ניצנים והתאמנה בעיקר ב"לחיות עם זכרים שלא ראו בנות חודשים". שאול היתה הכוכבת של הקולנוע הישראלי בשנות ה-70 ("שרגא קטן", "השוטר אזולאי"), ומההתחלה הרגישה שיש להם אס ביד. "לא הפסקתי לצחוק לרגע. הייתי מוקפת באנשים הכי מצחיקים בתעשייה".

איך היה לצלם את הסצינה הידועה שבה את שרה בביקיני?

"תראי, הסצינה לא היתה ממש זרה לי, בגלל שהייתי בלהקה (פיקוד מרכז) ונתקלתי באין ספור סיטואציות כאלה. אומנם בצבא לא הופעתי בשום מקום עם ביקיני נמר ופונפון בפופיק, אבל בהחלט קרה שהיינו מגיעים למוצבים נידחים, שאנשים היו תקועים שם שבועות, היו מפצלים אותנו ומצאתי את עצמי לבד מול כמה חיילים".

עם עיניים עורגות?

"כן, מה לעשות. זה חלק מהמציאות הישראלית, מילואימניקים שתקועים בכל מיני מקומות ולא רואים את החברה שלהם שבועות. אבל אני לא חושבת שיש משהו דומה לסרט הזה בקולנוע הישראלי. זה משהו ייחודי".

זכורים לכם קטעים קשים בצילומים?

שייקה: "כשטוביה רץ אחרי ניצה וצעק 'בולה בולה' ואז נגלה הנפט. צילמנו את זה כל כך הרבה פעמים, שהוא כמעט התעלף. לי היתה קלסטרופוביה כששמו אותי בתוך הבור בחול".

גם אתה רואה, כמו כולנו, את הסרט בכל יום עצמאות?

"לפעמים אני קצת מציץ...".