חתונת הכזב / סרוונטס

מבית החולים על שם תחיית ישו בוואיאדוליד, שמצוי מחוץ לשער דל קמפו, יצא לו חייל, וניכר עליו היטב, כיון שנשען על חרבו כעל מקל, ורגליו כושלות וגון פניו צהוב, שאף שלא היה זה יום חם במיוחד, קרוב לוודאי שהזיע מתוך גופו בעשרים ימים את כל האדים הרעים שרכש לו בשעה אחת. הוא דידה ומעד, כמי שמחלים מחוליו, ובהיכנסו בשערי העיר ראה שקרב לקראתו ידיד, שאותו לא ראה יותר מששה חודשים; ואחר שהצטלב כאילו ראה מחזה אימים, ניגש אליו ואמר:

- מה לך, הקצין קמפוסאנו? האפשר שאתה בארץ זו? לתומי חשבתי שאתה בפלנדריה, מוטב חי שם על חרבך ולא נשען כאן עליה! מה הצבע הזה, ומדוע כחוש כל כך?

השיב קמפוסאנו ואמר:

- אל שאלתך אם בארץ אני אם לאו, אדוני הפרקליט פראלטה, מענה קיבלת בראותך אותי כאן; לשאלות האחרות לא אשיב אלא שאני יוצא מבית החולים ההוא, אחר שהזעתי ארבע עשרה התקפי קדחת שבהם הדביקה אותי אישה אחת שבחרתי לי כבת זוג, ומוטב לי אילולא היה כן.

- אם כן, אדוני, התחתנת? – השיב פראלטה.

- כן, אדוני – ענה קמפוסאנו.

- בוודאי מאהבה – אמר פראלטה, ונישואים כאלה סופם שיחול עליהם דין החרטה.

- לא אדע לומר אם מתוך אהבה – ענה הקצין, אף שאוכל לומר שהיו כרוכים בכאב, שכן מברית נישואיי, או ברית יגיעותיי, רוויתי ייסורי גוף ונפש כה גדולים, שלשם שיכוך אלה של הגוף הזעתי ארבעים מנות יזע, ולאלה של הנפש, להם איני מוצא מרפא, ואפילו לא הקלה. אך כיוון שאיני אוהב לנהל שיחות ארוכות ברחוב, תסלח לי כעת אדוני וביום אחר אספר לך ביתר נחת דברים מופלאים ונדירים ביותר שכמותם לא שמעת מימיך.

- לא כך יהיה – אמר הפרקליט, אלא שאני רוצה שתבוא איתי לפונדקי, ושם נסעד יחד; התבשיל שם טוב לחולים; ואף שהותקנו שתי מנות, עוגה אחת נוסיף למשרתי: ואם ההתאוששות סובלת זאת, נוכל לטעום עוד פרוסות אחדות של ירך חזיר מרוטה, והדבר יהיה נעים ואתה תתענג על הנדיבות שאני משפיע עליך ולא רק הפעם, אלא בכל פעם שתחפוץ.

הודה לו קמפוסאנו ונענה בחיוב להזמנה ולהצעה. הם הלכו לכנסיית סן יורנטה, שמעו מיסה, ואז לקח אותו פראלטה לביתו, נתן לו מה שהבטיח, ושב וחזר על הצעתו מחדש, ומשסיימו את הארוחה ביקש אותו שיספר לו את קורותיו, שכל כך גירו את סקרנותו. אך לא היה צורך להתחנן בפני קמפוסאנו, שהתחיל לדבר כדלהלן:

- היטב תזכור אדוני הפרקליט פראלטה, כיצד בעיר הזאת היה לי ידיד אחד, פדרו דה אררה, העושה כעת בפלנדריה.

- היטב זכור לי – השיב פראלטה.

- ובכן, יום אחד – המשיך קמפוסאנו – עת שסיימנו לאכול בפונדק לה סולאנה, שם התגוררנו, נכנסו שתי נשים בעלות חזות מכובדת, יחד עם שתי משרתות, אחת פתחה בשיחה עם הקפיטן בעודם עומדים, אצל אחד החלונות, והאחרת התיישבה על כסא לידי, מנמיכה את הינומת כובעה עד לסנטרה, בלי שניתן לראות מהפנים יותר משאפשרה זאת צפיפות האריג; ואף שהתחננתי שבאדיבותה תיאות להוריד הכיסוי, לא היה אפשר לשדל אותה לזה. וכדי ללבות את תשוקתי ביתר שאת, אם בערמה אם במקרה, שלפה הגברת יד צחורה, ועליה טבעות זהב. באותה עת הייתה חזותי הדורה ביותר, עם אותה שרשרת גדולה שאתה אדוני בוודאי הכרת, כובע עם נוצות וסרט, מדי שרד של חייל, וכה נאה בעיני שגעוני, שנטיתי להאמין שביכולתי לכבוש נשים בהרף עין. עם כל זה, התחננתי שתחשוף את פניה, ולזה השיבה:

- אל תציק לי; מבעלות הבתים הנני, שלח את משרתך ללכת בעקבותיי, שכן, אף שאני צנועה יותר מכפי שמבטיחה היענותי, עדיין, כדי לראות אם הולמת בינתך את חזותך הנאה, בשמחה ארשה לך לראות אותי.

נישקתי את ידיה על החסד הגדול שעשתה עמי, שתמורתו הבטחתי לה הרים של זהב. סיים הקפיטן לומר את דברו; הן הלכו, הלך אחריהן משרתי. אמר לי הקפיטן שמה שרצתה הגבירה היה שייקח כמה מכתבים לפלנדריה כדי למסרם לקפיטן אחר, שאמרה שהוא בן דודה, אף שהוא ידע שלא היה אלא מאהב שלה. נותרתי כאחוז להבות בשל ידי שלג שראיתי ומשתוקק עד מוות לשוב ולראות את הפנים הללו, וכך, יום אחר, בהדרכתו של משרתי, ניתנה לי כניסה חופשית. מצאתי בית מסודר היטב ואישה בת כשלושים שנה, שאותה זיהיתי לפי ידיה. היא לא הייתה יפת תואר, אבל הייתה יפה די להתאהב בה בשל קלות השיח שלה, כי הייתה לה נימת קול כל כך עדינה שחדרה אל הנשמה מן האוזניים. ניהלתי אתה שיחות ארוכות ואוהבות. התפארתי, התרברבתי, פטפטתי, הצהרתי, הבטחתי, עשיתי את כל מעשי הרהבה שנדמו לי נחוצים כדי להפוך רצוי בעיניה. ואולם, מכיוון שהייתה מורגלת בשמיעת הצעות והצהרות דומות ואף גדולות יותר, נראה יותר כאילו הקשיבה להן בדריכות יותר משנתנה בהן אמון. סופו של דבר, שיחתנו התגלגלה על פני ערוגות פרחים כל ארבעת הימים שהמשכתי לבקרה, בלי שאגיע לקטוף את הפרי הנכסף.

כשביקרתי אצלה, מצאתי את הבית שומם תמיד, בלי זכר לקרובים או לחברי אמת. שרתה אותה צעירה אחת יותר ערמומית משהייתה תמימה. לבסוף, שהרי דרכי בנשים כדרך החייל ערב צאתו, דחקתי בגברתי אסטפניה דה קאיסדו (זה שמה של מי שכך עשתה לי), והיא השיבה לי:

"הקצין קמפוסאנו, טיפשות הייתה זאת אילו רציתי למכור את עצמי למעלתך בתור קדושה. חוטאת הייתי וחוטאת הנני; אבל לא עד כדי כך ששכנים ילחשו עליי או שהרחוקים ישימו לב אליי, לא מהוריי או מכל קרוב אחר ירשתי דבר, ועם כל זה שווה רכושי לא פחות מאלפיים וחמש מאות זהבים, ואלה החפצים, אילו הבאתי אותם לבית משכון , משך הזמן שייקח לשים אותם שם כמשך הזמן שייקח להמיר אותם במרשרשים. בעזרת הרכוש הזה אני מחפשת לי בעל כדי להתמסר לו ולציית לו, מישהו שלצדו אתקן את דרכיי, בשקידה שלא תיאמן אעניק לו כל טוב ותפנוקים, כי אין נסיך אחד אשר לו טבח המיטיב ממני לבשל ואפילו לא טבח כזה שידע להשביח תבשיל כפי שאני יודעת, כאשר, מפגינה שמבעלות הבית הנני כך אני חפצה לעשות. אני יודעת לכלכל את משק ביתי, לשמש שפחה במטבח וגבירה בטרקלין; אכן, אני יודעת לצוות ואני יודעת להביא לכך שיצייתו לי. איני מבזבזת דבר, ומוסיפה עושר רב, ממוני אינו נגרע, אלא עולה בערכו כשמכלכלים אותו לפי עצתי. כלי הלבן שבנדוניה שלי רבים וטובים מאד, לא נלקחו מסוחרים ולא נקנו בכסף, אצבעות אלה ושל המשרתות שלי עשו אותם. ואם אפשר היה לטוות בבית, בבית הייתי טווה אותם. אני מספרת כך את שבחיי אלה משום שאין בכך גנאי, עת שהכרח הוא לאומרם. לבסוף, אני רוצה לומר שאני מחפשת בעל שיגן עליי, יצווה עליי ויכבד אותי, ולא מאהב שישרת אותי וידבר בי סרה. אם יחפוץ מעלתך לקבלני כאישה ישרה, הריני כאן מוכנה ומזומנה, נכונה לכל אשר מעלתך יצווני, ואין צורך להתגלגל על לשונות השדכנים או להיכנס למשא ומתן, שהרי אין טוב יותר מאשר שהצדדים עצמם יסדירו הכל.

אני, שבינתי הייתה לא בראשי כי אם במקום אחר, העונג באותה נקודה נראה לי גדול אף יותר משנצטייר לי בדמיוני, ולנגד עיניי הרכוש המומר במהרה למרשרשים, ללא כל מחשבה לבד מזאת שהתיר התענוג, שכבל את בינתי בשלשלאות, אמרתי לה שאני בר מזל ומבורך בכך שנתנו לי השמיים, כמעט בדרך נס, בת זוג שכמותה, כדי לעשותה מושלת ברצוני וברכושי, שלא היה מועט כל כך עד שייחשב חסר ערך, עם אותה שרשרת שענדתי לצווארי ועוד תכשיטים קטנים שהיו בביתי, וכאשר אפרד ממדי השרד של חייל שברשותי, יותר מאלפיים דוקטים, אשר, יחד עם אלפיים וחמש מאות שלה, היו נתח מספיק כדי לפרוש ולחיות בכפר שבו נולדתי, שם היו לי נכסי דלא ניידי אחדים, משק, שאם נוסיף אותו למטבעות, אם נמכור את הפירות בעונה, עשויים להיות לנו חיים שמחים ונוחים.

סופו של דבר, מקץ זמן קצר התארסנו ואחרי שהצהרנו שהננו פנויים נחתם העניין. בשלושת הימים שאחרי חג המולד הוכרז על נישואינו וברביעי התחתנו. נכחו בחתונה שני חברים שלי וצעיר אחד שהיא טענה שהוא בן דודה, שהצעתי לו את עצמי כקרוב משפחה במלים כנות עד מאד, כפי שהיו כל המילים שעד אז אמרתי לאשתי הטרייה, בכוונה כל כך עקומה ובוגדנית, שאני מבקש להחריש אותה, כיוון שגם אם דבריי דברי אמת, איני מתוודה בתא וידוי, שאז אין לחדול מלומר אותם.

“העמיד המשרת שלי את התיבה מן פונדק בביתה של אשתי; נעלתי בתוכו, לנגד עיניה, את השרשרת הגדולה שלי, הראיתי לה עוד שלוש או ארבע, שגם אם לא גדולות כמו זו, בכל זאת עשויות היטב, יחד עם עוד שלוש או ארבע מחרוזות מסוגים שונים; הראיתי לה את מחלצותיי, את מדי השרד ואת נוצותיי, ומסרתי בידיה, להוצאות משק הבית, את ארבע מאות הריאלים שהיו לי. ששה ימים סעדתי ממנעמי החתונה, מתרווח בביתי כחתן הבטל בבית חותנו העשיר. דרכתי על מרבדים רכים, טינפתי סדיני כותנה מרקמים, הטלתי עליי אור מפמוטי כסף; את ארוחותיי סעדתי במיטה, קמתי באחת עשרה ובשתיים ישנתי צוהריים בטרקלין ; שמשו אותי באמבט גברת אספטניה והמשרתת. המשרת שלי, שעד אז הכרתיו עצלן ואיטי, נעשה זריז כאיל. בזמן שגברת אסטפניה נעדרה, ניתן למצוא אותה במטבח, שוקדת על התקנת תבשילים המעוררים את החך והמגרים את התאבון. הכותנות שלי, הצווארונים והמטפחות היו למחוז ארנחואז חדש מכוסה פרחים, לפי הניחוח שעלה מהם, טובלים במי מלאכים וספוגים בבושם פרחי הדרים.

"עברו חלפו להם אותם ימים חיש קל, כשנות חייו של אדם, הנתון ברשות ממשלת הזמן, כי באותם הימים, משראיתי עצמי כה מטופח ומפונק, הלכה והפכה לי לטובה הכוונה הרעה שעמה התחילה העסקה הזו. בוקר אחד בתום אותם הימים – עודי חולק את היצוע עם גברת אסטפניה – דפקו על דלת הכניסה במכות חזקות. השקיפה המשרתת מבעד לחלון, נסוגה משם בן רגע, היא אמרה:

- אהה… ארורה הבאה! ראיתם כיצד באה מהר ממה שכתבה לפני ימים מספר?

- מי זו שבאה, נערה? – שאלתי אותה.

- מי? – השיבה היא. זו גברתי קלמנטה בואסו, ויחד אתה באים האדון לופה מלנדס דה אלמנדארס, עם עוד שני משרתים, וגברת אורטיגוסה שלקחה עמה.

- רוצי נערה, במקומי, ופתחי להם – אמרה אז גברת אסטפניה -. ואתה, אדוני, באהבתי שלי; אנא אל תתרגש ואל תענה במקומי לשום דבר שתשמע שאומרים נגדי.

- וכי מי יגיד לך דבר שיעלוב בך, ועוד בנוכחותי? אמרי לי, מי האנשים האלה, שנראה לי שבואם מסעיר אותך?

- אין זה המקום להשיב לך – אמרה גברת אסטפניה, רק דע לך שכל מה שכאן יקרה הוא כזב, ושכל זה על פי תכנית ולתכלית, שעליהן תדע מאוחר יותר.

"ואף שרציתי לענות לה על כך, לא נתנה לי שהות לכך גברת קלמנטה בואסו, שנכנסה לטרקלין, בשמלה ירוקה ממשי חלק, עם הרבה רקמות זהב, המעיל מאותו הדבר, כובע עטור נוצות ירוקות, לבנות ואדומות, מאוגדות בסרט זהב יקר, ופניה מכוסים עד אמצעיתם בהינומה דקה. נלווה אליה דון לופה מלנדס דה אלמנדארס לא פחות הדור ולבוש באדרת מסע יקרה עד מאד. גברת אורטיגוסה פתחה ראשונה:

- ישו! מה זה? היצוע של גברתי קלמנטה תפוס, ועוד בגבר תפוס? פלאים אני רואה בבית הזה! אמן, נתנו לה אצבע ונטלה את כל היד גברת אסטפניה, על חשבון החברות של גברתי!

- אכן כך – השיבה גברת קלמנטה – האשם הוא בי. האם לעולם לא אלמד לא לקחת לי חברות שאינן יודעות חברות מהי, אלא אם רווח בצדה!

ולכך ענתה גברת אסטפניה:

- אל תהיי מוטרדת, גברתי קלמנטה בואסו, ותביני שסוד צפון במראה עיניים זה, וכשתדעי את הדבר, אין ספק שאנקה מכל אשמה ולא תליני עליי עוד.

"תוך כדי כך אני כבר לבשתי מכנסיים ואפודה ובאה גברת אסטפניה ונטלה אותי בידי, הובילה אותי לחדר אחר ושם אמרה לי שאותה חברה שלה טמנה מלכודת לדון לופה זה שבא יחד עמה, שאתו רצתה להתחתן, ושהמלכודת הייתה להביאו להאמין שאותו הבית וכל תכולתו שלה הם, וזאת רצתה להציג כנדוניה שלה, ושאחר החתונה קלושים הסיכויים שיתגלה הכזב, בשל האהבה הגדולה שרחש לה דון לופה.

- ואז ישוב אליי מה ששלי הוא, ולא יוטל בה ולא באישה אחרת דפי על שתנסה למצוא לה זיווג הגון, אפילו אם בכל מיני דרכי שקר וכזב.

"עניתי לה שמחוות החברות שחפצה לעשות מרחיקת לכת היא, ושמוטב תעמיק להרהר בדבר, כי אחרי כן אפשר ותזדקק לחוק כדי להשיב לעצמה את רכושה, אולם היא ענתה לי בטיעונים רבים כל כך, מציגה בפניי מחויבויות כה רבות שקשרו אותה לגברת קלמנטה, אפילו דברים חשובים מאלה, שלמורת רוחי ונגד בינתי, נאלצתי להסכים לרצונה של גברת אסטפניה, אחר שהבטיחה לי ששמונה ימים בלבד לכל היותר יימשך הכזב, ימים בהם נשהה בבית חברה אחרת שלה. גמרנו להתלבש, היא ואני, ואחר שנכנסה להיפרד מגברת קלמנטה בואסו ומן האדון דון לופה מלנדס דה אלמנדארס, צוותה על המשרת שלי שיישא את התיבה וילך אחריה, ואני אחריו, בלי להיפרד מאיש.

"עצרה גברת אסטפניה בבית חברה אחת שלה, ובטרם ניכנס השתהתה אתה בדברים, שבסופם יצאה משרתת ואמרה שניכנס אני ומשרתי. היא הובילה אותנו לחדר צר, ובו שתי מיטות כה צמודות זו לזו שנדמו כמיטה אחת, מכיוון שלא היה מרווח שיפריד ביניהן, וסדיני השתיים נשקו אלו לאלו. ובכן, שם היינו ששה ימים, ובכולם לא חלפה שעה אחת שבה לא רבנו, שלא חזרתי ואמרתי שמעשה שטות הוא נטישת בית ורכוש, אפילו אם לטובת אמה מולידה.

" לפרקים התהלכתי אנה ואנה, עד כדי כך, שבעלת הבית – ביום אחד שבו אמרה גברת אסטפניה שהיא הולכת לבדוק את מצב עסקתה – היא ביקשה לדעת מפי מה הסיבה שהניעה אותי לריב ככה עם גברת אסטפניה, ומה המעשה שאני מרבה לגנותו באמרי שהוא מעשה איוולת ולא חברות תמימה. סיפרתי לה את כל המעשה, וכשסיפרתי כיצד התחתנתי עם גברת אסטפניה ועל הנדוניה שהביאה, ומעשה האיוולת שעשתה כשעזבה את ביתה ואת רכושה לטובת גברת קלמנטה, אפילו אם התכלית הנעלה היא תפיסת בעל חשוב כדון לופה, התחילה זו לברך ולהצטלב מהר כל כך ובכל כך הרבה "ישו, ישו, נקבה רעה!" עד שהחרידה אותי חרדה גדולה, ולבסוף אמרה לי:

- אדוני הקצין, איני יודעת אם אני הולכת כנגד מצפוני אם אגלה לפניך את מה שנדמה לי שהיה מכביד על מצפוני לא פחות אילו שמרתי סוד. אבל, בשם אלוהים והגורל, יהיה אשר יהיה, תחי האמת וימות השקר! הגברת האמיתית של הבית ושל הרכוש שהציגו לך כנדוניה היא גברת קלמנטה, זו האמת, והשקר הוא כל אשר אמרה לך גברת אסטפניה, שאין לה לא בית, לא רכוש, ולא בגד זולת זה שלגופה. ואם היה מקום ושהות כדי להצליח במעשה רמייה זה הרי זה משום שגברת קלמנטה נסעה לבקר קרובים שלה בעיר פלאסנסיה, ומשם הלכה לשאת תפילות אצל גברתנו הבתולה מגואדלופה, ובזמן זה השאירה בביתה את גברת אסטפניה, שתשגיח עליו, כי באמת היו השתיים חברות קרובות; אם כי, אם בוחנים היטב את הדבר, אין להאשים את הגברת המסכנה שהשכילה להשיג לה לבעל אדם במעלה של אדוני הקצין.

"כאן סיימה את דבריה, ואני התחלתי בדרך ייאושי. וללא ספק הייתי מתייאש כליל אילו היה מתרשל המלאך השומר עליי ולו רק במעט בבואו להציל אותי ולא היה ניגש לומר לי בלבי שאראה שנוצרי הנני ושהגדול בחטאי האדם הוא הייאוש, כי זהו חטא מן השטן. שיקול דעת זה או השראה טובה זו ניחמה אותי כמעט; אבל לא עד כדי כך שלא אקח את השכמייה ואת חרבי ואצא לחפש את גברת אסטפניה, בכוונה להביא עליה עונש למופת; אבל הגורל, שלא אדע לומר אם שיפר או קלקל את ענייני, רצה שלא אמצא אותה בשום מקום שבו חשבתי שאמצא אותה. הלכתי לסן יורנטה, התפללתי לגברתנו הבתולה, התיישבתי על אחד הספסלים, ובצר לבי, נפלה עליי תרדמה כבדה עד כדי כך שלא הייתי מתעורר כלל אלמלא באו להעיר אותי.

"הלכתי שבע מרורים ושקוע בשרעפים לביתה של גברת קלמנטה ומצאתיה שלווה כיאה לבעלת בית; לא העזתי לומר דבר משום שנמצא שם דון לופה; חזרתי לביתה של המארחת שלי, שאמרה לי שגילתה לגברת אסטפניה שכבר נודע לי על התרמית והקנוניה, ושהיא שאלה אותה מה הייתה ארשת פניי למשמע חדשות אלה, ושהשיבה לה שארשת פניי הייתה רעה מאד, ושלדעתה יצאתי בכוונה רעה ביותר לחפש אחריה. היא אמרה לי, לבסוף, שגברת אסטפניה לקחה אתה מה שהיה לי בתיבה, בלי להשאיר לי בתוכה יותר מבגד אחד לדרך.

"הרי לך! שוב נחתה עליי יד אלוהים! הלכתי לראות את התיבה שלי, וראיתי שהיא פתוחה וכמו קבר כרוי המחכה לגווייה, ומטעמים רבים הייתה צריכה זו להיות גווייתי, אילו עמדה לי בינתי לדעת להרגיש ולעמוד על גודל אסוני.

- אמנם אסון גדול – אמר ברגע זה הפרקליט פראלטה – שהרי הגברת אסטפניה לקחה כזו שרשרת ומחרוזת ועדיים, ממש כפי שאומרים, כל האסונות ביחד באים.

- לא האבדה הזאת ציערה אותי – השיב הקצין, שכן גם אני יכולתי לומר "דון סימואקה חשב שהוא מרמה אותי בהשיאו לי בת שתומת-עין ואילו אני גיבן".

- איני מבין כנגד מה מכוונים דבריך, אדוני – אמר פראלטה.

- כנגד זה – השיב הקצין – שכל אותו צרור של שרשראות, מחרוזות ועדיים, שוויו לא יותר מעשרה או תריסר זהבים.

- לא ייתכן – אמר הפרקליט – שהרי השרשרת שהייתה תלויה על צווארך שוויה היה יותר ממאתיים דוקאטים.

- אפשר שכן – אמר הקצין – אילו מראה עיניים היה הולם לאמת: אך, כיוון שלא כל הנוצץ זהב הוא, יוצא שהשרשראות, המחרוזות, העדיים והעגילים היו מעשה אלכימיה, אף שאומנותם כה נאה שרק במבחן אש או האש עצמה יכלו לחשוף את הזיוף.

- באופן זה – אמר הפרקליט -, בינך לבין גברת אסטפניה יושבה המחלוקת.

- יושבה ישיבה כזו – אמר הקצין – שאנו יכולים לשבת לשחק קלפים: אבל העוול, אדוני הפרקליט, עיקרו בכך שהיא תוכל להיפטר מתכשיטי ואילו אני לא אוכל להשתחרר מן הכזב, שכן, לאמיתו של דבר, ברצוני או שלא ברצוני, עדיין אשתי היא.

- הודה לאל, אדון קמפוסאנו – אמר פראלטה – שיש לה רגליים ושהלכה ושאינך חייב לחפש אחריה.

- ככה זה – השיב הקצין – אבל, בכל זאת, בלי שאחפש אחריה, לעולם אני מוצא אותה ברוחי, ובאשר אלך עלבוני עמי.

- איני יודע מה לומר לך – אמר פראלטה -, זולת להזכיר לך שני טורים לפטרארקה, שכתב:

CHE CHI PRENDRE DILETTO DI FAR FRODE

NON SI DO” LAMENTAR S"ALTRI L"INGANNA

שפירושם בשפתנו הקסטילית "מי שלעונג לו לרמות אל כי ילין אם אותו מרמים".

- איני מתלונן – השיב הקצין, אלא שאני מצר עליי; כי הנאשם, לא משום שהוא יודע את דבר אשמתו חדל להצטער על העונש. היטב אני יודע שרציתי לרמות ויצאתי מרומה, השיבו לי כגמולי, אבל איני יכול לרסן את הרגש עד כדי כך שלא אתלונן. סופו של דבר, כדי לקרב אותך יותר למעשייה (וייתכן שכך ניתן לכנות את סיפור קורותיי), אני אומר שידעתי שאת גברת אסטפניה לקח בן הדוד שעליו סיפרתי שנכח בחתונתנו, שזה מכבר היה מאהב שלה לכל דבר ועניין. לא רציתי לחפש אחריה פן יבולע לי. החלפתי מעוני והחלפתי שערותיי בתום ימים אחדים, שכן הגבות והשמורות נשרו באחת, ומעט מעט נטשו אותי השערות, ובטרם עת הקרחתי, כשלקיתי במחלת הקרחות. נמצאתי באמת קרח מכאן ומכאן, כי לא זקן לי לסרק ולא כספים להוציא. הלכה המחלה והתקדמה בד בבד לעוניי, כיון שהעוני רומס את הכבוד, והוא מוביל את אלה לגרדום ואת אלה לבית מרפא, כופה על אחדים לחזר על פתחי אויביהם משכבר, וזוהי אחת הצרות הנוראות ביותר שיכולות לנחות על ראשו של אדם בעת צרה. כדי שלא לבזבז על התרופות את תמורת הבגדים שהיו אמורים לשמש כסות לגופי ולהוסיף לי כבוד לכשאחלים, בעת שנפתחה עונת הריפוי בהזעה בבית החולים על שם תחיית אדוננו, פניתי לשם, ושם קיבלתי ארבעים טיפולי יזע. אומרים שאתרפא אם אשגיח על עצמי; חרב יש לי, השאר, אלוהים יעזור.

מתוך "חתונת הכזב", הוצאת בבל, תרגום: פביאנה חפץ