לא כל העולם במה

ממש כשוורה פליס, (22) בוגרת טרייה של בית הספר האמריקאי למשחק ע"ש לי שטרסברג, החליטה סופית לוותר על החלום ולהפסיק להתרוצץ בין אודישנים חסרי סיכוי בכל רחבי ניו יורק, ואחרי שכבר נרשמה ללימודי עסקים', דווקא אז הגיע הטלפון מהסוכן שלה, שהודיע על אודישן מעניין.

בית הספר על שם שטרסבורג, הכשיר בשנות ה- 40 וה- 50 את מיטב שחקני הבמה והקולנוע באמריקה, בשנים האחרונות הפך חממה לדוגמניות ישראליות מתבגרות ומשוחררי צבא שלא הצליחו להתקבל לבית צבי. רק מעטים מהם הגיחו לקריירה של ממש.

פליס היא בלונדינית מרשימה, שרשמה לעצמה ברזומה כמה עבודות דוגמנות בישראל. היא השתתפה בתחרות "הפנים של שנות התשעים", צולמה למספר פרסומות ואפילו גילמה את שיינדלה בהפקת נוער של הבימה. אבל עכשיו, אחרי שלוש שנות לימודי משחק, היא הודיעה לסוכן שלה שהיא לא מעוניינת. אחרי כל כך הרבה השפלות וטראומות שעברו עליה באודישנים בשנה החולפת כל מה שהיא רוצה זה שיעזבו אותה בשקט, עד לפתיחת שנת הלימודים.

הסוכן התעקש והפציר שרק תקרא את המחזה ואחר כך תחליט. פליס, אמנם נפגשה עם הסוכן, אבל רק כדי לראות מקרוב על מה ויתרה. היא גילתה שמדובר בעיבוד בימתי ל"ינטל", הרומן של יצחק בשביס זינגר, שהפך בתחילת שנות השמונים לסרט מצליח בכיכובה של ברברה סטרייסנד. התפקיד שיועד לה הוא לא פחות מהחברה של ינטל, בתו של הרב, שהתחפשה לבחור כדי שתוכל ללמוד תורה.

ההפתעה העיקרית היתה העובדה שמדובר בהצגה ביידיש המועלית בתיאטרון הוותיק "פולקסביין" במידטאון מנהטן. לפני ארבע שנים מונתה לתיאטרון, שפועל ברציפות מאז 1915, הנהלה חדשה שהחלה ללהק בעקביות שחקנים צעירים

פליס, ילדה טובה קיסריה, החליטה לתת לעצמה צ'אנס אחרון ולנסות לקבל את התפקיד. כשהגיעה לאודישן ונשאלה אם היא מדברת יידיש והשיבה בשלילה, אבל ציינה שאבא שלה מדבר את השפה. האודישן עצמו התבצע באנגלית. שבוע אחר כך היא קיבלה הודעה לבוא לתיאטרון כדי לקחת קלטת המכילה את המונולוג שלה. שבוע שלם הסתגרה פליס בבית ולמדה את הטקסט בעל פה, כשאביה, חסיד מאה שערים שהפך למסורתי ("לסבתא שלי יש 123 ילדים, נכדים, נינים ובני נינים"), מסייע לה בטלפון בהגייה נכונה של המילים. לפליס ששולטת בעברית, דנית (שפת אמה), ערבית ואנגלית, ההשתלטות על היידיש התבררה כמשימה בהחלט אפשרית.

לאודישן השני והקובע עם כובע ישן מתקופת העלייה השנייה. כרגיל, היא פגשה שם בכמה עשרות שחקניות להוטות, אבל מסיבה כלשהי, הייתה רגועה. אחרי כמה ימים התקשרה אליה הבמאי ובישר שקיבלה את התפקיד.

החלום הפך מציאות

אחרי חודשים של ריצות מתישות והוצאות כספיות על צלמים ומאפרים מקצועיים כדי לבנות תיק עבודות, זכתה פליס במלבישה צמודה, מאפרת ותופרת שעומלת בימים אלה על השמלה המיוחדת שתלבש בהצגה.

פליס מצפה שההורים ובני משפחה אחרים יגיעו מישראל לבכורה, שתתקיים ב- 17 באוקטובר. ההצגה מתוכננת לרוץ במשך ארבעה חודשים ובתיאטרון מקווים שהצוות החדש יפיח חיים במוסד הישן, בן ה- 87.

מסתובבת בעולם

ורה פליס הגיעה לישראל מדנמרק בגיל 10, ילדה בלונדינית יפה. אביה התאהב באמה, תיירת יהודיה מקופנהגן, שפגש בחוף הים בנתניה בסוף שנות השישים ונסע בעקבותיה לדנמרק. בשנים הראשונות בישראל התגוררה המשפחה בחיפה. את תקופת התיכון היא בילתה בקבוץ מעגן מיכאל. מאוחר יותר רכשה המשפחה בית בקיסריה שם הם מתגוררים עד היום.

כשהייתה בת 13 פגשה את הצלם אופיר מולדוב, שלקח אותה לבטי רואקוויי, סוכנת דוגמנות המובילה בישראל. "היא הסתכלה עלי ואמרה שיש לי עיניים רחוקות זו מזו. לא ידעתי אם זה טוב או רע, אחר כך קבעה שיש לי פוטנציאל.

"הלכתי לאודישנים וקיבלתי תפקידים בסרטי פרסומת. בגיל 16 התקבלתי למחנה מת"ן, מחנה קיץ לאמנויות. שם ביליתי את שני הקיצים האחרונים לפני שעזבתי את הארץ. אנשי תיאטרון הבימה שבאו לבחון שחקנים להפקת הנוער השנתית והם בחרו אותי לתפקיד הראשי ב'שיינדלה'. חוץ מזה נבחרתי גם להנחות תוכנית לצעירים בערוץ 1. אבל זה לא היה בשבילי . אחרי 'שיינדלה' הבנתי שאני אוהבת תיאטרון

"בשנים האחרונות התמכרתי לספרות . אני קוראת המון ספרים בעברית והתחלתי לכתוב בעצמי. כתבתי שני תסריטים. אחד מהם, על יהודי דמנרק בתקופת מלחמת העולם השנייה, מבוסס על סיפורים ששמעתי מסבתא שלי".

למה החלטת ללמוד משחק בניו יורק?

"למשפחה שלי יש חברים טובים בניו יורק. מדי שנה, בתקופת החגים, היינו מגיעים לביקורים בעיר. שמעתי הרבה על לי שטרסברג. אחרי עשר שנים בדנמרק ושמונה שנים בישראל, ניו יורק נראתה כמו רעיון טוב".

כמו ישראלים רבים בגילה, פליס גילתה שקשה להתקיים בעיר. ההורים עזרו לה קצת, ופה ושם היא קיבלה תפקידים בסרטים עצמאיים ועשתה חלטורות בדוגמנות.

"בהתחלה לא אהבתי את ניו יורק", היא מספרת. "אחרי היער בכרמל וחוף הים בקיסריה, הגעתי לבלגן של ניו יורק. מצאתי עצמי מוקפת באנשים שלא מסתכלים בעיניים זה לזה. זה הלחיץ אותי, אבל התרגלתי , למדתי איך להסתדר ולאהוב את העיר" .

עולם אכזר

"זה היה סיוט, אולי בגלל שאני אדם רגיש ופגיע. כמו רוב בוגרי בתי הספר למשחק בעיר רצתי לשבעה, שמונה אודישנים בשבוע וגיליתי שזה עולם קשה ואכזר. יושב מולך במאי שמשוכנע שהוא סטיבן ספילברג הבא, אבל בינתיים, כל מה שהוא רוצה זה לראות בחורות צעירות. הוא מרשה לעצמו לדרוש ממך הכל. למשל, שתורידי את החולצה או שתדרכי לו על הפרצוף בלי גרביים. הפסקתי לקנות את העיתון "בק-סטייג'" כי גיליתי שמאחורי כל האודישנים שמפרסמים שם עומדים אנשים מגעילים".

כולם יודעים שזה עולם קשה ואכזר. למה ציפית?

"את מקדישה שלוש שנים מהחיים שלך ללימודים וחושבת שאת יוצאת משם עם כלים למקצוע מרתק. במקום זה את מגלה שיש אלפי בנות שמתמודדות על תפקיד אחד, שלאודישנים צריך להתייצב בשש בבוקר כדי להיות ברשימה הראשונה ואז, אחרי שהתייבשת שם במשך שעות, יוצא משהו מההפקה ומודיע שנגמרו האודישנים להיום. גם הסוכנים מתייחסים אלייך כמו לזבל. הם לא מכניסים אותך למשרד, אלא מבקשים שרק תשלחי תמונות מקצועיות כל שלושה חודשים, מה שכמובן כרוך בהוצאה כספית לא קטנה. יש גם את המלכוד של היוניון. כדי לקבל עבודה את צריכה להיות חברה בארגון של השחקנים וכדי להתקבל את צריכה לעבוד קודם כניצבת בתנאים משפילים".

כולם עוברים את זה, לא?

"אני לא הייתי מוכנה. יום אחד הזמינו אותי לעבוד כניצבת וביקשו שנביא בגדים להחלפה. העבודה נמשכה שלושה ימים. בשש בבוקר נכנסתי לאולם וראיתי שיש שם מאות ניצבים. הם ביקשו מאתנו לרקוד, צרחו עלינו, קיללו אותנו והתייחסו אלינו כמו לעדר של פרות. אמרתי שאני רוצה לעזוב, אבל הם סירבו לשחרר אותי בטענה שהתחייבתי. התחלתי לבכות, לקחתי את המזוודה הענקית שלי וברחתי דרך המדרגות האחוריות שהובילו לאיזו חנות יפנית בטיימס סקוור. כשיצאתי החוצה גיליתי ששכחתי את הארנק בבית ולא היה לי כסף למונית, נעצרתי בטלפון ציבורי ועשיתי שיחת קולקט לידיד וביקשתי שיבוא לקחת אותי. אני לא אשכח את היום הסיוטי הזה, עמדתי שם בתא הטלפון עם המזוודה, בוכה בקול, והאיש שעמד בתא לידי הושיט לי כרטיס ביקור ואמר לי להתקשר אליו כי הוא עוזר לחסרי בית. הוא היה משוכנע שזרקו אותי מהדירה.

"היה גם אודישן לסרט בכיכובו של ארנולד שוורצנגר. כשהגעתי לאודישן הבמאי לחץ לי את היד ודיבר איתי כמה דקות. התרגשתי מאוד וכבר פינטזתי על הבאות. שבוע אחרי זה התקשרו אלי מההפקה וקבעו איתי מועד לראיון נוסף. כשנכנסתי למשרד של הסוכן ראיתי שם את הבמאי. הוא אמר לי שהם צריכים נערה עם חזות אירופאית ואני נמצאתי מתאימה. הוא הסביר שבתוך שבוע מתחילים הצילומים ושהם משלמים בין 500 לאלף דולר ליום צילומים. ישבתי שם מבולבלת ומאושרת, ואז הבמאי הוציא מעטפה עם תמונות של הסצינה עם שוורצנגר. הסתכלתי והבחנתי שמדובר בסצינת עירום. ואני, ששומרת שבת וצמה בצום גדליהו, הצהרתי מראש שאני לא עושה תפקידי עירום והסוכן שלי ידע את זה טוב מאוד".

איך הם הגיבו, זרקו אותך מכל המדרגות?

"אמרתי שאני לא מצטלמת בעירום, הבמאי הביט בי במבט מתפלץ ושאל אותי בדרמטיות אם אני יודעת מה אני מפסידה, בהמשך ניסה לשכנע אותי להצטלם רק עם חזה חשוף. כשסירבתי שוב, אמר 'את מבינה שאת מפסידה ברגע זה הזדמנות שאלפי בחורות היו קופצות עליה?' קמתי ולקחתי את התיק שלי. יצאתי למדרגות והתחלתי לבכות".

"יומיים אחר כך", ממשיכה פליס, "הגיעה הטראומה הבאה. הלכתי לאודישן מוזר לאיזה מחזה זניח שהתקיים במחסן בשדרה החמישית. ירדתי במדרגות לתוך אולם חשוך שהיה מואר בנרות והריח מקטורת חריפה. ראיתי 20 איש יושבים סביב הנרות. הבמאי הושיט לי נייר והודיע שזה המחזה ויש לי עשר דקות ללמוד אותו. יצאתי החוצה כדי שאוכל לראות את הטקסט שנכתב בשורות צפופות. הוא הגיח למעלה כל חמש דקות וזירז אותי. כשחזרתי בקושי ראיתי מי משחק לידי. ושוב, שמתי את התיק על הגב וברחתי גם משם.

הפעם אמרתי זהו, אחרי חמישה חודשים של אודישנים עם כל האנשים האיומים האלה אני עם משחק גמרתי, שכנראה משחק זה לא הגורל שלי. הפסקתי ללכת לאודישנים ונרשמתי לברוך קולג'. ואז הגיע האודישן ל'ינטל' שהחזיר אותי, בינתיים, לחלום הראשוני".

ומה הלאה?

"בעתיד אני רואה את עצמי בעולם עסקים, כמו אבא שלי. פתחתי חברת הפקות עם עוד שותף ויש לנו משקיע מקסיקני. החלום שלי בכלל היה ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת קולומביה. אני רוצה לבנות את עצמי כאן ולהגשים את עצמי בישראל. חוויית האודישנים עשתה לי בית ספר. לימדה אותי הרבה על גבולות. אבל בחודש הבא אני מקווה להגשים את החלום לשחק על במה בניו יורק. כבר הייתי אצל התופרת שעובדת על שמלה מיוחדת בשבילי. המשפחה שלי תגיע מהארץ ואני בטוחה שאבא שלי יבוא להצגה כל ערב כדי לראות איך אני מסתדרת עם היידיש שהוא לימד אותי בטלפון".