נגע בשמיים

יש רגעים שבהם אתה מודה ליום בו התחלת לאהוב רוקנרול ישראלי. בליל שישי האחרון, במועצה האזורית משגב, למשך רגע אחד ארוך שנמשך כעשר דקות, הצדיקו הקיץ הקטלני והחגים המייגעים את עצם קיומם. יובל בנאי, רמי פורטיס, אהוד בנאי וברי סחרוף (ונושי פז) - יחד, על במה אחת, כמעט בקו אחד, עם ארבע גיטרות אקוסטיות (ואחת קלאסית), מבצעים את "שקיעתה של הזריחה" של פורטיסחרוף ואת "תחזור תחזור" של משינה. לפני כן הופיעו יובל בנאי ופורטיס, אחרי כן אהוד בנאי וסחרוף, בשני מופעים מצוינים, הכל טוב ויפה, הכל נכון. אבל הרגע ההוא, מפגן האחווה בין משפחת בנאי למשפחת פורטיסחרוף, ארבע-חמש גיטרות, שני המנוני רוק ישראלי, הרגע ההוא היה מה שנוהגים לכנות "הדבר האמיתי".

ארבע שעות המופע הפתוח, עם ארבע רוחות השמיים, ארבע תותחי רוקנרול ואלפיים חמש מאות אוהבי מוזיקה ישראלית בקהל, הפכו לחוויה בלתי נשכחת. מפיקת האירוע, אסי שילוח, יכולה לטפוח לעצמה על השכם. לעומת החצץ שאכלו הבנאים והפורטיסים מהארגון הלקוי בעין-גדי, היוותה ההופעה במשגב דוגמה חיה ל'איך כן מפיקים מופע רוק ישראלי המיועד לכל המשפחה'. והמשפחה אכן הגיעה. צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, בזוגות, קבוצות או יחידים, דתיים וחילונים, תושבי עיירות פיתוח וקיבוצניקים, משפחה גדולה של אוהבי מוזיקה ישראלית, שמוצאת לעצמה פיסה לשבת בדשא הגדול או מצטופפת בשורות הראשונות, קמה לרקוד למרגלות הבמה. הסדר היה כמעט מופתי, השוטרים והמאבטחים הסתפקו בבדיקות השגרתיות.

ראשונים עלו יובל בנאי ונושי פז עם שתי גיטרות, אקוסטית וקלאסית, וכמו במופע שהריצו במהלך הקיץ סיפקו ממיטב הרפרטואר של בנאי ומשינה. המנוני פארקים כמו "אין מקום אחר" ו"נגעה בשמיים", לצד רגעים מרגשים כ"לא יכול לעצור את זה" המצמרר, ו"את לא כמו כולם", זכו לעיבודים אקוסטיים, לנגינה מלודית משובחת של פז, לשירה יפה של בנאי, שבנה עצמו מחדש בקיץ האחרון גם כגיטריסט קצב אקוסטי. אחרי "אז למה לי פוליטיקה עכשיו", שכמו נכתב החודש, ומשלהב את מאות הצעירים שכבר צובאים על הבמה, ניתן להתעמק בנחת בצדדים הפילוסופיים של "זמן ללכת", מתוך תקליט הסולו האחרון של בנאי "נשאר במקום". את חלקם של השניים חתם "שלג צח", בגרסת קאנטרי-בלוז שהקפיצה חלק מהקהל לריקודים.

מיד לאחר מכן הזמין בנאי לבמה את רמי פורטיס, לביצועים אקוסטיים אך אקסטטיים ל"תלוי על הצלב", "תחנה סופית", "ויאגרה", "אני זוכר" ו"אנה". בישיבה על הכיסא, עם הגיטרה על הברכיים, ניפק פורטיס שואו אדיר, נכנס לאקסטזה בנגינת סולו, כמו מאבד שליטה, קם מהכיסא תוך כדי הפלתו לאחור, מעווה את הפנים, מתכופף עד הרצפה, רוקד ומענטז, ושוב היה הילד הנצחי, האינפנטיל הגאון, אמן המיצג הפרפורמטיבי, עם המבט המיוחד על החיים והמוחצנות המאיימת וכובשת כאחד. החיבור בין הארטיסטיות התיאטרלית של פורטיס בעלת הניחוחו האירופי לישראליות הסחבקית, לרוק הבלתי אמצעי של בנאי, היה מיוחד במינו, כמו גם המפגש ההרמוני בין שני זמרי רוק טובים.

קרוסבי, סטילס, נאש ופורטיס

ואז הגיע זמן ה"קוואן". אהוד בנאי וברי סחרוף מנגנים את הפתיח ל"שקיעתה של הזריחה", פורטיס מתחיל לשיר ראשון, הבנאים ממשיכים את הבית ובפזמון שרים כל הארבעה יחד, בהרמוניה נדירה. אחרי סיבוב נוסף של בית ופזמון מרימים פורטיס ויובל בנאי את הגיטרות וכל החמישה מנגנים יחד, שרים עוד פזמון, ומסיימים בשיא של רגש. פורטיס ואהוד בנאי בני 48, סחרוף ראה מקרוב את ה-45, ליובל בנאי מלאו זה מכבר 40. להתראות נעורים, שלום אהבה. מאות צעירים משולהבים מריעים כשהם עוברים ל"תחזור תחזור", שנפתח במפוחית של אהוד. "קרוסבי, סטילס, נאש ופורטיס", קרא לזה יובל. בסיום השיר הם מפסיקים לנגן. עומדים ארבעתם בשורה אחת, שרים יחד: "זה כתוב בספרים במפות הכוכבים / מה כולם מחפשים את האושר מקווים / והגורל צבעו אפל עמוק בפנים / אל תבכי אחות קטנה זה לא פשוט את מבינה". לפעמים הגורל צבעו אכן אפל, אבל בשורה "מחר מחר יום חדש / אוויר אוויר אני נרגש / תחזור תחזור תן לי גב/ אולי אולי אני אוהב", היה נדמה שהזמן עמד מלכת.

לאחר כרבע שעה של הפסקה טכנית חזר אהוד בנאי לבמה, מלווה בהרכב לבוש החולצות הלבנות, שממשיך לנסוע אתו בסיבוב ההופעות הנוכחי, חלקם יוצאים עמו לאור כבר כמה שנים. נעם הלוי בכלי הקשה, דודי לוי בגיטרות, ערן פורת בתופים, גיל סמטנה בבס וניצן חן-רזאל בכינור הם חבורה מגובשת, שאוהבת לעשות שמח ויודעת גם לרגש. רוח אופטימית של אחווה שורה על החיבור המוזיקלי ביניהם. מעבר לעובדה היבשה שכל אחד מבצע את תפקידו על הבמה, ולמרות המופנמות היחסית, ניכרת ההנאה שלהם מהנגינה המשותפת. הם פותחים עם "אביא לך" ו"אל תפחד" השקטים, ומתחממים עם "סרט רץ" הנפלא. ב"יוצא לאור" בסאונד, שעד עתה היה רפה מדי, אפור משהו, חל שיפור - הכינור של חן-רזאל והחשמלית של לוי, שקודם נבלעו בתוך חטיבת הקצב, עולים על השביל שמתחיל בין סניף בנק למעיין. עם זאת הווליום עדיין חלש מדי, יחסית למופע פתוח מול קהל גדול.

שרשרת הלהיטים צוברת תאוצה, כאורחת גמלים שאכלה שק פלפלים חריפים - "עבודה שחורה", היושב על לופ אותנטי שנלקח מהתקליט עם הפליטים, "ניצוץ האהבה" ושיר הנושא מתוך האוסף "טיפ טיפה", "פלורנטין", "דוד ושאול" - כשבתוכה משובצים שלושה שירים חדשים מהתקליט שבדרך – "היום", "אש" ו"ל"ג בעומר". כהרגלו הולך בנאי קדימה ואחורה בזמן, מצמיד קלאסיקות מהתקליט הראשון לשיאי רגש מהמשך הקריירה - "כולם יודעים", "מהרי נא", "האגס 1". כמעט כל שיר מהרפרטואר העשיר שלו הוא לגיטימי במופע מסוג זה, בקלות היה יכול להחליף את רובם באחרים, כיוון שקהלו הנאמן, המורכב מאוהבי מוזיקה ישראלית אמיתיים, רואה בכולם להיטים פוטנציאליים.

טראנס על קו בת-ים רמת-גן

העלייה של ברי סחרוף לבמה סימנה את קו פרשת המים שבין ערב לכל המשפחה לבין מופע רוק אמיתי, הנתון למורדות, אך בעיקר לעליות. הסאונד ב"בואי הביתה" ו"עיר של קיץ" היה נטול מחץ, נשמע כאילו השירים מנוגנים בסוכה. המצלולים, שהם הבסיס למוסיקה של סחרוף, נשמעו שונים, עשויים מעץ, לא ממתכת. אבל כל עוד אלף ילדים קופצים בהיסטריה, למי אכפת שהחשמלית של דודי לוי הולכת לאיבוד. ב"זמנך עבר" מתברר שהנהנים פחות הם יושבי הדשא שמאחורי קו הקונסולה, ושברחבה הגדולה שלפני הבמה הסאונד נשמע שונה. שלוש הגיטרות (בנאי-לוי-סחרוף) הצטלצלו שם בבהירות ואיכות העבודה שלהן יחד עם הבס-תופים היתה מצוינת.

ב"לב שבור", המנון שתואם היטב את הקונספט השעטנזי, הסאונד של סחרוף מפלצתי. ב"כמה יוסי", קליימקס מאתגר, נפתחת עוד מגירה של גיוון בארון המוזיקלי. השנה ימלא עשור ל"סימנים של חולשה" ועוצמתו של השיר, שמכניס את ההרכב לשיא של אנרגיה, לאטרף של טראנס, רק הולכת ומתגברת עם השנים. את "עיר מקלט" פותח בנאי במפוחית וסחרוף בשירה. העיבוד הוא שילוב מרתק בין העיבודים השונים שיצרו השניים. גיבור הגיטרה מבת-ים ומשורר הרוק מרמת-גן יוצאים יחד לחפש עיר מקלט וחוזרים אל העם עם בשורת הרוקנרול ועם הזיכרון של יוסי אלפנט ז"ל. ההדרן הראשון נפתח בדואט אקוסטי יפהפה של השניים ל"הנה היא באה", שיר אהבה שכתב אלפנט ושאותו הקליטו לרגל האוסף הכפול שיצא אחרי מותו. רגע מרגש לא פחות הוא "ריבונו של עולם" של סחרוף מתוך "האחר", שנכתב על ידי בארי חזק ז"ל, חלל מלחמת יום הכיפורים, ושהותאם בשלמות לפורמט האקוסטי של השניים. את ההדרן האקוסטי חתם "בגלגול אחר" במהלכו עברו הביטלס בצוללת צהובה ואמרו לבנאי וסחרוף "כל מה שאתם צריכים זה אהבה".

מסביב למדורת השבט של אהוד

עושר הרפרטואר במופע הוא גם ערובה לעושר סגנוני. מרוק דרך מזרחית, לבלוז דרך יוונית, מטראנס לג'יבריש, מערבית למערבית. הישראליות נמצאת כאן – בנקודות החיבור שבין החשמלית לדרבוקה, הכינור והתופים, הכיפה והעגיל באוזן - בצומת המפגש הזה בנאי הוא מלך השוק, המוכר בבאסטה הכי צבעונית וגם הכי צנועה. הקהל, כרגיל אצל בנאי, מגוון. מכל הגילאים, המינים, הצבעים, המוצאים והשיוכים הסוציו-אקונומיים, כולם אצלו מסביב למדורת השבט – דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, קיבוצניקים ושאנטיפיסטים. הופעה של אהוד בנאי היא בית הכנסת המודרני, כך הוא היה צריך להיראות, כך הוא נראה בליל הושענא רבא. עם רב הצלילים, חזן הרוקנרול, נושא הדרשות המוסיקליות במרכזו; עם העושר התרבותי והדתי, לצד הפשטות והעממיות; עם האמונה המשותפת לכל הזרמים והמגזרים – דת המוזיקה וההומניזם.

בנאי הוא הרועה, מדריך טיולים מנוסה המוציא 6 מלווים ו-2500 מטיילים לסיור מודרך בארץ ובעולם. במקומות, בזמנים במפגשים עם דמויות, מסע בעקבות האמת, האושר והמשמעות, מסע הנמשך כל הלילה, על האש, על נפשנו הוא מבקש. מצב הרוח עולה ויורד בהתאם לשירים, האנרגיות מתחלפות בהתאם לקצב הצעידה, המלווה דודי לוי אוחז לעיתים במפה ("מלאך", "כל הזמן שבעולם"), החבר ברי סחרוף מצטרף באמצע ומסמן שבילים אחרים, אך בסופו של הלילה, כשמתקבצים כולם מסביב למדורה לאקט הסיום, זהו בנאי המגניב חיוך קטן, כשהוא מודה לקהל המטיילים, מסמן "וי" מטאפורי באמצעות צוואר הגיטרה ומודה לאל על עוד מסע לילי שהגיע בשלום אל חוף המבטחים.

ערב אלבום אולפן חמישי, לאחר כשש שנים, אחרי סיבוב קיץ מוצלח באמפי ווהל ובמקומות אחרים, ניצב בנאי באחד משיאי הפופולריות של הקריירה. הילת קדוש צנוע אופפת אותו כשהוא עולה לבמה. משך השנים חרש את הארץ לאורכה ולרחובה, בליווי הרכבים שונים, או רק הוא לבדו והגיטרות, אסף לעצמו עוד ועוד קהל, בנה את השם והיה למשיחם הבלתי מעורער של אוהבי המוסיקה הישראלית המעורבבת, שאוהבים גם רוק. אך בנאי לא שכח מעולם את הערכים והעקרונות סביבם הקים את מפעלו – ענווה, מקצוענות, צניעות – ושאותם הוא מיטיב לשווק לקהל. בנאי הוא שוב דילן מקומי, איש פשוט עם גיטרה אקוסטית, חבר בפליטים, אנטי-גיבור ישראלי של אגדת הרוק המרתקת שחיבר במו ידיו.