תחתכו ורידים, אחר כך נדבר

הדימוי של פלישת הנו-מטאל החדש – על השילוב שבין ראפ לבין מטאל - עירפלה קמעה את העובדה כי הלכה למעשה הרעש החדש רבגוני הרבה יותר מאשר נדמה היה בתחילה. כל מי שפתח את MTV בחודשיים האחרונים נתקל בוודאי בצ'אד קרואגר, סולן להקת "ניקלבק", שמשלב כוחות עם ג'וסי סקוט מ"סאליבה" בשיר מפסקול הסרט "ספיידרמן". לא קשה לזהות כי קולו של קרואגר מזכיר מאוד את זה של אדי ודר, סולן פרל ג'אם. "ניקלבק" עצמה, שאלבומה האחרון "Silver Side Up" מכר עד היום יותר משבעה מיליון עותקים, מאופיינת בצליל גראנג' קלאסי – רדיופוני מאוד, אבל גראנג'י לאורך כל הדרך. אולי קורט קוביין איננו, אבל בעולמו של צ'אד קרואגר הגראנג' מעולם לא מת.

ההיסטוריה הסמי-רשמית של הרוק אוהבת לטעון כי מותו של קורט קוביין באפריל 94' (לצד מבול של אלבומים חלשים מייסודם של פרל ג'אם וצמרת הרוק העולמית) סימנה את שקיעתו של הגראנג'. ובכן, תיאוריה נחמדה, אבל לא ממש מדויקת. מותו של קוביין בישר אולי את סופה של המהפכה, אבל הגראנג' המשיך לחיות עם שורה של אלבומים שצלחו בשקט את מחסום הפלטינה, ולמעט "קאנדלבוקס" הבלוזיים, אף אחת מלהקות האלו לא הגיעה מסיאטל: בוש הבריטיים עם הסולן גאבין רוסדייל דגמנו את השטיקים של קוביין/ודר ב-"Sixsteen Stone"; סטון טמפל פיילוטס שיחזרו את הטריקים של אליס אין צ'יינס ופרל ג'ם ב-"Purple"; וגם הלהקה האוסטרלית "סילברצ'ייר" הגישה מרק נירוונה/פרל ג'אם ב-"frogstomp". בחצי השני של העשור היו אלו "אברקליר" ששמרו על המסורת הסיאטלית. ואם מתעקשים, אפשר להצביע על "דפינטלי מייבי", אלבום הבכורה של אואזיס, כיצירת הבריט-פופ הכי גראנג'ית של תקופתה. ועוד לא אמרנו מילה על "פו פייטרס" של דייב גרוהול.

פריצת הדרך של קורן ולימפ ביזקיט בחצי השני של העשור הקודם בישרה על תחילתו של גל חדש, שלימים יזכה לכינוי "נו-מטאל" (Nu-Metal) עם הופעתן של להקות כמו גודסמאק, פאפארוץ', אינקיובוס, פי.או.די, לינקין פארק ואחרות. חלק מאותן להקות הציעו היתוך של ראפ ומטאל במסורת הצ'ילי פפרז ורייג' אגיינסט דה מאשין, אבל מתחת לפני השטח, המוזיקה שלהן כללה הרבה מאוד אלמנטים מהצליל הגראנג'י (גודסמאק, למשל, שיננו היטב את הדרך בה לין סטיילי מ"אליס אין צ'יינס" עורך את וידויי הנרקומן שלו). ואם זה לא הספיק, בא פרד דורסט מלימפ ביזקיט, המוכר כחובב ג'ראנג' מושבע, והביא לעולם שתי תגליות מצליחות - "סטיינד" ו"פאדל אוף מד" – שתיהן להקות בעלות צליל גראנג' "טהור". אם נצרף אליהן את 30 מיליון האלבומים שמכרה "קריד" בשנים האחרונות, נבין שגם ללא קוביין, הגראנג' מעולם לא היה חי יותר. לפחות כלכלית.

הפעם זה בשביל הכסף

השאלה גדולה היא מה ההבדל בין הצליל הקלאסי של סיאטל לבין הגל החדש של להקות הגראנג'. התשובה המקובלת היא שאמנם יש קווי דמיון, אבל השוני גדול מהם. ראשית, הצליל הקלאסי של סיאטל לא היה הומוגני אלא מגוון מאוד: נירוונה היו היתוך של בלאק סאבאת', הפיקסיז, הסקס פיסטולס והביטלס; פרל ג'אם היו הארד-רוק קלאסי לאורך כל הדרך; סאונדגארדן ואליס אין צ'יינס היו הבי-מטאל (עם הבדלים רבים ביניהן); מאדהאני היו פוסט-פאנק. אבל כולן קוטלגו כ"צליל של סיאטל", גם מסיבות כלכליות (אינטרס של חברות התקליטים), וגם כי באמת היו ביניהן קווי דמיון: כל הלהקות האלה היו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, תגובת-נגד למוזיקת המיינסטרים של האייטיז: תשובה להייר-מטאל (נאמר, בון ג'ובי, מוטלי קרו), למוצרי התעשייה (מילי ונילי וניו קידס און דה בלוק). אבל בעיקר, במובן סכיזופרני מסוים – על חולצות הפלאנל, השיער הארוך וסיפורי המשפחה הטרגיים – הן היו כדור במצחו של המשטר הרפובליקני הרייגניסטי על האתיקה החולנית שלו בדבר כסף וכוח וקפיטליזם טורף. אין זה מעיד שוודר וקוביין לא רצו כסף. רוקנרול הרי מושתת על התעשרות, כסף מהיר ועל כל הדיאלקטיקה שעוטפת את זה, אבל ההיסטוריה מוכיחה שלא היה להם נוח עם הירוקים שזרמו אליהם. אין ספק שקוביין ניחן בחושים מסחריים חדים ורצה להיות מיליונר (הוא הרי איים בפרישה מנירוונה אלמלא יינתנו לו רוב התמלוגים) ואני מאמין שוודר השתמש ברוקנרול כבריחה מעבודתו בתחנת הדלק, אבל הכסף לא עשה להם טוב, וכל ההתנהלות הקרייריסטית שלהם לאחר ההצלחה הגדולה נסובה סביב תסמונת "הכוכב הסובל": ודר השמין, לין סטיילי התמכר להירואין (ונפטר ממנת יתר לפני מספר חודשים) וקוביין התמכר וגם הרג את עצמו. אבל זה לא רק המשברים האישיים שהיו גלויים, אלא שגם התקליטים הבאים ניסו לשבור את תהליך ההתמסחרות הבלתי נמנע: נירוונה, שיכלו להגיש המשך של "נוורמיינד", בחרו לחזור עירומים וקשים יותר בהפקה של סטיב אלביני עם "בתוך הרחם" (In Utero), ופרל ג'אם הגישו אלבום שני נטול להיטים, כשהם מתעקשים שלא לשחק את המשחק - ללא קליפים, ללא פרומו, כלום, רק השירים והאותנטיות (כמו בסבנטיז – כפי שנדמה היה לוודר וכפי שלמעשה מעולם לא התקיימו). אידיאולוגית, הצליל של סיאטל, למרות שנשען על מספר ז'אנרים (ביניהם, כאמור, מטאל), היה פאנק, גם אם בשלב השני שלו (שלב האוברגראונד) לא יצא מהלייבל הסיאטלי סאב-פופ או מלייבלים אחרים, אלא מבית מדרשם של הקורפרטיבים הגדולים.

ניקלבק, אתם מסריחים

אם נחזור לגל החדש של הגראנג', קל מאוד לבטל את צ'אד קרואגר כעוד נשקן תחת של תחנות הרדיו, אבל האמת היא ש"ניקלבק" הקנדים עבדו קשה כדי להצליח. אביו החורג של קרואגר הילווה לו 4,000 דולר כדי להקליט אי.פי ראשון, שלאחריו השקיעה הלהקה 30 אלף דולר בהפקה עצמאית של אלבום בכורה, ורק אחרי עבודת שטח מפרכת הבינה חברת התקליטים קנדית רודראנר/איילנד את הפוטנציאל המסחרי הטמון בחבורה העקשנית הזו. גם "קריד" ו"סטיינד" עבדו מאוד קשה כדי להצליח והתחילו את הקריירה במימון עצמי של אלבומי הבכורה. במובן זה, הגל החדש טומן בחובו משהו מן האתיקה האלטרנטיבית של סיאטל, אבל נדמה כי שלב ההצלחה אינו דומה כלל. זה לא רק שהמוזיקה הרבה פחות טובה, אלא שהרוקרים החדשים נהנים מחיי הדולצ'ה-ויטה שמציעה הכוכבות: קריד, למרות הגינונים הנוצריים (ואולי בגללם), ממשיכים בדרכם ללא תהיות; ו"ניקלבק" נהנים מהחיבוק הרדיופוני. אף אחד לא חותך ורידים. בינתיים.

קשה להאמין באיזו מהירות הפך המטאל החדש לסוג של איזי ליסינינג יעיל. קרואגר סיפר למגזין "Q" שהסינגל "How You Remind Me", שאחראי להצלחה הגדולה של הלהקה, הוא "מלון קליפורניה" שלו. נדמה כי להקות הגראנג' החדשות עשו קפיצת דרך מהירה מאנונימיות לכוכבות, והן ממש סף כניסה אל עולם הדינוזאורים. בעוד גל הגראנג' המקורי שינה את הצליל של הרוק לנצח, הגל החדש לא שינה דבר, וגם מהנו-מטאל אנו מצפים ליצירת המופת הראשונה. אם קוביין היה חי היום (הוא היה צריך להיות בגיל 35), נדמה כי היה מחליף את הסוודר המפורסם בחולצה לבנה עם הכיתוב: "ניקלבק, אתם מסריחים, אני שונא אתכם".