תעבירו לירדן

אנחנו נהנים לשנוא, אין בזה דבר חדש. ולא שאני מתחסד, זה באמת כיף גדול. אבל בזמן האחרון נערכת פה, ברשת ובכלל, תחרות שליפות בלתי אפשרית כמעט: מי שונא קודם, מי אוהב פחות. אז הנה, אפשר לנוח לרגע, כי מבין כל המגודפים, בלב השטנה המקומית, גיליתי עוגיה.

ירדן בר-כוכבא, 32, היא בן אדם שאוהבים אותו. אי אפשר אחרת. לא תמצאו אף אחד שיגיד עליה מלה רעה. כלום. תחפשו בנרות, מתחת לאדמה, אצל קרובים-רחוקים. בשום מקום. כמו מיני מאוס, כמו הדרדסים. בקיצור, לאהוב ולמות.

אולי בגלל שיש לה עיניים שאוויר כחול נושב מתוכן, ואולי אלה המרפקים המחודדים, שגם מהם נושב אוויר מחומסן, ואולי זה הקול הזה, שדבורים מפיקות אותו, ואולי אלה בכלל האוזניים. לך תדע. בקיצור, כל הטעם שלי בבני אדם מרוכז במקום אחד, ומצדי שכך יראו וידברו ויתנהלו האנשים כולם. אין לי בעיה עם משובטים. לא כאלה. ודווקא אותה, המעוז האחרון של מביני עניין, לקחה עירית לינור – בואו נודה, אשה קצת פחות אהובה עם מרפקים נעדרי אוויר חמים - ושיבצה כדמות הראשית בסדרה החדשה שלה, "בנות בראון" - שעולה הערב (חמישי) בערוץ 2, ועוסקת במושבניקיות שמגנות משך 8 פרקים על האדמה שלהן ועל הרחם שלהן - אולי כדי שכולנו נחשוב טוב-טוב לפני שאנחנו מוציאים מלה רעה. כי באמת, איך אפשר?

"אני חושבת שזה זמני", מגיבה בר-כוכבא על גל האהבה הזה, "אני רואה איך אני מתייחסת לשחקנים או לזמרים שאני אוהבת. זה לא כל כך עמוק, זו לא אהבה אמיתית. זו סימפטיה או אמפטיה. לא עשיתי עד עכשיו כל כך הרבה, כך שעוד לא נמאסתי עליהם, ואני מקווה שזה גם לא יקרה. בכלל, תראה לי מישהו שלא אהבו אותו נורא, ומתישהו אחר-כך, למשך שנתיים או יותר, הפסיקו. חוץ מאריק איינשטיין. אבל כן, אני מרגישה את זה. אבל זה לא תמיד ככה. אני לא אשכח את הפעם הראשונה שכתבו עלי ביקורת. זה היה בעיתון ירושלמי כשהתחלתי ב'תוסס'. 'תוסס' החליף אז את גארפילד – והכותרת היתה: מה משותף לגארפילד ולירדן בר-כוכבא? והתשובה היתה: כלום".

- באמת מעליב.

"נכון. מאמר שטנה כזה, בתור ספתח, הכין אותי לבאות".

- והנה, עכשיו את אלטר-אגו של עירית לינור, מישהי שמורגלת בהשוואות חמורות מאלה.

"זה לא משהו שנעשה בצורה שכלתנית. אני חושבת שיצא טוב שהאלטר-אגו, כמו שאתה קורא לו, של עירית ומה שאני מביאה התלבש ביחד. זה לא בא מהראש, זה לא משהו ששמתי לב אליו ולא היתה התכוונות אליו. כשקראתי את התסריט היה לי חיבור מאוד גדול. נכון, חיבור זו מילה פלצנית ששחקנים אומרים, שמשמעותה בעצם שאני לא צריך לעבוד על זה הרבה, אבל בגלל זה היה לי כזה כיף, כי לא הייתי צריכה להתאמץ הרבה על הסט. נכון שזה לא יפה להגיד, אבל היה לי נורא קל. מלבד סצינת סקס אחת נורא קשה, שהיו בה המון נשיקות ובכי".

- ועירית לינור פינטזה אותך בתור הדמות הראשית? היא פנתה אלייך?

"היא לא פנתה אלי ישירות. בזמנו עשיתי אודישן לתפקיד אחר שלא קיבלתי אצלה. היא אמרה שהייתי טובה, והיא גם זכרה. גם ל'בנות בראון' עשיתי אודישן, וכשהתקבלתי היא אמרה שהיא קיוותה שזו תהיה אני. זה הימור מבחינתה. לא באתי עם ניסיון רב בעמידה מול מצלמה בצורה דרמטית, לא עשיתי סדרות, ואני מורידה בפניה את הכובע. אני יודעת שאני שם בגלל שהיא רצתה".

- ואיך הבימוי המשותף שלה ושל רן כרמלי, לא נראה לי פשוט כל-כך.

"לי זה מזכיר לי את האחים כהן, שאיתם אני לא עובדת, אבל באמת היתה סימביוזה מצוינת. כל אחד הרוויח. רני הביא הרבה ניסיון ועירית הביאה את הצד התסריטאי החזק שלה, אבל גם בבימוי עירית הולכת ופורחת. חששתי מהכל אבל יצאתי עם הרגשה שהרווחתי".

- ואיך הסתדרת עם השפה של לינור? עם ה"ביי לך" וה"צ'חצ'ח"?

"יש דברים שכשאתה קורא אותם על הנייר זה נראה דבר אחד, אבל כשאתה אומר אותם זה נשמע בסדר. יותר מצחיק אותי להגיד טקסטים כמו ב'לחיי האהבה', נניח כמו 'תדע שעל הבגידות שלך תשלם ביוקר...'. אני לא מסוגלת".

- תנסי 'תקשיב לי, ותקשיב לי טוב'.

"לא יכולה... מה שנראה יותר ריאליסטי לא בהכרח עובד יותר. את השפה של עירית אני נורא אוהבת. בשביל השחקנים האחרים בסדרה, שבאו מהתיאטרון ורגילים למחזאות האנגלית המתורגמת, ל'ג'ורג', הבא את הכרכרה', זה היה ממש כמו לשתות מים במדבר. אני זוכרת טקסט פומפוזי אחד, שהייתי מבסוטה ממנו. יש קטע שאני נואמת בפני כל המושב על פרויקט הבתים שרוצים לבנות ואני צריכה להתקיף את הקבלנים. ואז אני אומרת: 'מילא שאתם רוצים לחסוך בקרקע, אבל מה יוצא לכם שאתם חוסכים בחלונות?' משפט התרסה שהלוואי שהיה לי אומץ להגיד אותו במציאות".

- ואיפה את ממוקמת במציאות בעניין הפריון, הלידה והילדים, שהסדרה עוסקת בהם לא מעט?

"אני ילדתי באותה מחלקה שצילמנו בה שנה אחרי. אמרתי לעירית שפשוט המשכתי לעבוד על הדמות. אולי בגלל זה מאוד נהניתי".

- נראה לי קצת חולני.

"הנה סיבה להפסיק לאהוב אותי. זה היה בטיימינג, וזה גם חלק מעניין הערכים האלה, שאנשים חוזרים למשפחה, למצב הבסיסי הזה".

- נראה לך שהסדרה חותמת את תקופת הפטריוטיות הזו?

"אל תשכח שצילמנו לפני שנתיים, ועירית כתבה את זה לפני ארבע שנים. זה לא ניסיון לעלות על הגל, ובעצם היא הקדימה אותו. לי יש בעיה עם גל הלאומיות הגואה הזה. אין לי שום עניין לשיר בציבור ולהתרפק על תקופה שהיתה, והסדרה גם מראה את הבעיות של זה. היא מראה את כל מה שאין להתגעגע אליו. זו לא רק התרפקות. זה גם מבאס, הרי אי אפשר לחזור אחורה. השירה בציבור שהיתה פעם, בשנות החמישים, השישים ואפילו השבעים, היה בה הרבה כיף, והיום אין בה שום שמחה. זה כמו לחזור לגור עם ההורים. אבל ככה זה כשיש מצוקה".

- ובעניין השירה, עכשיו תנצלי את הפסקול של הסדרה כדי להפוך לשרית וינו-אלעד החדשה?

"אני לא רואה את עצמי כזמרת. זה היה קטע של עירית שאני אשיר. אמרתי לה, חכי, תשמעי איך זה יוצא, אבל זה היא רצתה, וזה בעיקר בזכותה. פעם חלמתי שאני אחליף את ירדנה ארזי, ובלהקה הצבאית בקושי נתנו לי לשיר שורה, אז עברתי למשחק. היה את 'לולה' (עם עידן אלתרמן, אבי גרייניק ויסמין קדר), היה נחמד, יצא דיסק וזהו. איכשהו אין לי את הרצון לדחוף, וגם ככה יש מספיק זמרים טובים בארץ. בכלל, תמיד נראה לי שזמרים מתלהבים מסאונד של בס, ולי אין את זה. לא מעניין אותי סאונד של בס או של תוף, אבל אני בסבבה אבוא לעשות קולות".

- ומה עם להצחיק? בתור פליטת "פלטפוס", נראה שאחריכם לא גובשה קבוצה חדשה. בקיצור, פחות מצחיק פה.

"יש כל הזמן, והמקום לראות אותם זה במועדונים. יש גם המון שאני אוהבת. ענת מגן ואילן פלד, הם הדבר הבא, לדעתי. לירית בלבן ('שחקנית ספסל', ערוץ 3), שהיא לא סטנד-אפיסטית, אבל היא שחקנית מדהימה ונורא מצחיקה. היתה לי הזכות לשחק איתה ב'תסתכלו עלי' של אלדד כהן, ודרכה גיליתי את ההומור בתיאטרון".

- ומי עוד מצחיק אותך?

"הבן אדם שהכי מצחיק אותי זה בעלי. איש נורא מצחיק. מאז שהתחתנו אני פחות מתעסקת בלהצחיק בעצמי. זה קצת נרגע לי, ואני יכולה סוף סוף לעשות משהו לא מצחיק, וזה נורא כיף. אלדד כהן נורא מצחיק אותי. יש לו משפט נפלא בהצגה, כשמישהי שואלת בחור אחד: 'תגיד, אתה הומו?', והוא עונה: 'מצד אמא שלי אני הומו, מצד אבא שלי אני ליכוד'. ומצחיקים אותי הרבה אנשים שגם לא מתכוונים. ב-CNN יש שדרנית בלונדינית אחת עם מבט תמידי כאילו כרגע קרס מולה המוניטור. תמיד כשאני רוצה לצחוק אני שמה CNN, ואם היא שם זה פשוט תענוג. היא מבועתת מהתפקיד שלה, וגם אם היא תדווח על רעידת אדמה או על שינוי קל במזג האוויר היא תיראה אותו דבר".

- יש גם את אושרת קוטלר, עם הכאפיה.

"נכון, התמונה עם הכאפיה נורא משעשעת. אבל הכל נהיה די קומי ואני לא יודעת אם להאמין למה שנאמר שם. פעם אפילו אביגדור ליברמן הצחיק אותי, אבל היום כבר לא".

- אז מה כן היום? מה את עושה?

"תרגמתי ספר להוצאת כתר, 'המוות חשוב לחיים', שכולל חמש הרצאות של רופאה מדהימה, מצחיקה, אליזבת קובלר-רוס, שטיפלה בחולים סופניים, והספר עוסק, בין השאר, במה שהמוות יכול ללמד אותנו; אני פעילה בחברה האזרחית, אלה שהולכים למען גלובליזציה צודקת; אני עובדת על פרויקט עם תזמורת 'יד חריף', בעקבות קשר שנוצר ביני ולבין רוני פורת; ואני עובדת עם אלדד כהן על הספר. זה נשמע הרבה, אבל בעצם, רוב הזמן אני מיניקה".